דידי שלי,

גם השנה הרגשתי שהייתי פחות איתך. אני עדיין שקועה בהתמודדות עם מותה של גילי, עדיין חושבת הרבה עליה, עדיין מרגישה שפצע מותה פתוח וממשיך לדמם.

הלב שלי מתאמץ להמשיך לפעום. קשה לו. מצד אחד - צלקת ענקית שמכסה את חלקו מאז מותך, ומצד שני , פצע חדש שמסרב להגליד.

ובמרכזו - החיים. שני. חתונה. משפחה. חברים. טיולים. 

ילדה שלי,

ארבעה חודשים אחרי מותך, בחודש אוקטובר 2005, חגגתי יום הולדת 48. אני זוכרת שחברותי לא היו בטוחות לגבי מה מתאים לי לעשות ביום הזה, אמרתי להן , שאני רוצה לציין את יום ההולדת שלי. הלכנו לים, צעדנו על החוף ואח"כ ישבנו יחד לארוחת בוקר.

בשיחה שנהלנו בזמן ההליכה, זכור לי שאמרתי משפט שמלווה אותי מאז. אמרתי, שאני רוצה להמשיך לחיות, שאני רוצה להמשיך לחגוג אירועים משמחים ושאני יודעת ש"החרא של היום יכול להיות האושר שאליו אתגעגע מחר".

משפט סתמי, שיצא לי במקרה, שבו התכוונתי לכך שאני מודעת לעובדה ששום אובדן אינו מהווה תעודת ביטוח לכך שלא יקרו יותר דברים רעים בחיים.

אמרתי, ולא ידעתי כמה צדקתי.

  עדי שלי,

גם השנה היית מאוד מאוד חסרה ...

היית חסרה ברגעי השמחה הגדולים של חתונתם של גילי ואוהד, היית חסרה ברגעי הפרידה מגרני,  היית חסרה ברגעי הדאגה וברגעים בהם המשפחה התאחדה כדי לחזק אחד את השני.

וכמובן, היית חסרה לי כפי שאת חסרה לי כבר 7 שנים : כל יום, גם בימים הכי רגילים, גם בימים הכי עסוקים, גם בימים הכי מעניינים...   

אני יודעת,לא רואים את זה מבחוץ.

רק אמא שאבדה את ילדה מבינה איך מכילים את הכאב תחת החיוכים והשמחה שהכרחיים כדי להמשיך את החיבור לחיים   -חיים , שמתעקשים להמשיך גם בלעדיך...