שני שוטרים עומדים בחוץ, מבקשים רשות להיכנס. שואלים אותי אם יש לי
ילדה בשם עדי שמטיילת בהודו. אני עונה להם בחיוב. "יש אתך מישהו בבית?"
הם מבררים. שני יורדת במדרגות. "בואי שבי", הם מבקשים. מתיישבים בסלון.
אני מרגישה את האדמה תחתי רועדת, חשה שמשהו נורא ואיום עומד להתרחש. אני מבקשת מהם
להמתין, אני חייבת להשיג את בארי. חכו! אל תדברו! זמן רב אנחנו ישובים בסלון
בשקט. אני לא מאפשרת להם לומר לי את מה
שהם באו להודיע. רגעים אחרונים של אשליית שליטה על מצב שאין לי עליו שום אפשרות
לשלוט...
ארבעה חודשים אחרי
מותך, בחודש אוקטובר 2005, חגגתי יום הולדת 48. אני זוכרת שחברותי לא היו בטוחות
לגבי מה מתאים לי לעשות ביום הזה, אמרתי להן , שאני רוצה לציין את יום
ההולדת שלי. הלכנו לים, צעדנו על החוף ואח"כ ישבנו יחד לארוחת בוקר.
בשיחה שנהלנו בזמן
ההליכה, זכור לי שאמרתי משפט שמלווה אותי מאז. אמרתי, שאני רוצה להמשיך לחיות,
שאני רוצה להמשיך לחגוג אירועים משמחים ושאני יודעת ש"החרא של היום
יכול להיות האושר שאליו אתגעגע מחר".
משפט סתמי, שיצא לי
במקרה, שבו התכוונתי לכך שאני מודעת לעובדה ששום אובדן אינו מהווה תעודת ביטוח לכך
שלא יקרו יותר דברים רעים בחיים.
היית חסרה ברגעי השמחה הגדולים של חתונתם
של גילי ואוהד, היית חסרה ברגעי הפרידה מגרני,
היית חסרה ברגעי הדאגה וברגעים בהם המשפחה התאחדה כדי לחזק אחד את השני.
וכמובן, היית חסרה לי כפי שאת חסרה לי
כבר 7 שנים : כל יום, גם בימים הכי רגילים, גם בימים הכי עסוקים, גם בימים הכי
מעניינים...
אני יודעת,לא רואים את זה מבחוץ.
רק אמא שאבדה את ילדה מבינה איך מכילים
את הכאב תחת החיוכים והשמחה שהכרחיים כדי להמשיך את החיבור לחיים -חיים , שמתעקשיםלהמשיך גם בלעדיך...
אני שמה לב, שמשנה לשנה אני מוצאת את עצמי מדברת כאן פחות עליך
ויותר אליך...אולי כי כל האנשים היקרים שממשיכים לבוא , שנה אחרי שנה,
מכירים היטב את הקסם שלך, את שמחת החיים שלך, את הרגישות שלך, את כל מה שעשה אותך
ל- עדי.
אני הבנתי שהדבר הכי קשה בעצם הוא הגעגוע.אין לך איך לשלוט עליו, הוא לרוב מפתיע ותופס אותך לא מוכן, ואתה לעולם לא יודע מתי הוא יבוא אבל אתה יודע שהוא יישאר איתך לעד.
עדי,
כן, גם אצלנו החיים לא סתם המשיכו, הם התחילו מחדש, אחרת.
כל אחד מאיתנו נאחז בכל מה שיכול היה לעזור לו להמשיך בחיים: לימודים, עבודה, תחביבים, חברים, משפחה.
אנחנו מנסות לחפש את המילים לספר עלייך, מילים שיגדירו אותך הכי נכון, אבל זה ממש בלתי אפשרי. את היית החוט המחבר בין כל החברים, לכל אחד חלק ממך והרגשות שהשארת בו
