| אמא - ביום השנה 21/6/06 | |
|
עדידי, היום ה- 21 ביוני הוא היום הכי ארוך בשנה. זה יום בו השמש לא רוצה לעזוב, לא רוצה לשקוע, לא רוצה לתת ללילה לתפוש את מקומה. היום , ה- 21 ביוני, זה היום בו מסתיים האביב, מפנה את מקומו לקיץ החם. היום, ה- 21 ביוני, לפני שנה, הסתיימו חייך. אני עומדת פה ,עם כל האוהבים שלך,מדברת אליך. למעשה, מספרת לאחרים את מה שאת ואני יודעות , שהרי אנחנו לא צריכות אזכרות בשביל לזכור, לא צריכות תאריכים בשביל להיות ביחד. את איתי כל הזמן, כל יום, כל שעה. המוות שלך והחיים שלי ניסו כל השנה הזו למצוא את הדרך לחיות יחד. היה לנו ברור שאף אחד לא יוותר , שניהם רצו לקבל את המקום שמגיע להם. כמו שני ילדים שרוצים לשבת על אותו כסא ואין מספיק מקום על מנת ששניהם ישבו בנוח. כשהחיים שלי תפשו את מרבית הכסא, לא הרגשנו נוח, כי למוות שלך לא נשאר מספיק מקום. כשהמוות שלך תפש את הכסא, החיים שלי כמעט נפלו. אף אחד לא היה מוכן לוותר, לא על המקום שלו על הכסא וגם לא על כך שיהיה מקום לשני. לקח זמן מה עד שמצאנו פתרון. חיי , התיישבו בבטחה על הכסא והזמינו את מותך לשבת על ברכם. כמו אמא שמערסלת את תינוקה, כך חיי חיבקו את מותך, אספו אותו אל חיקם . מאותו רגע יכולנו לשבת יחד ,על אותו כסא, כשלכל אחד מקום מובטח, אף אחד לא נופל לרצפה, אף אחד לא דוחף יותר את השני. מותך הפך לחלק מחיי. חשתי רגיעה מסוימת ביודעי שאני יכולה להמשיך לחיות ולהכיל את הכאב על חסרונך, לשאת את הגעגועים האינסופיים, לחבק את העצב המציף ללא התראה . הרבה דברים למדתי השנה. למדתי, למשל, שיש יותר משתי אפשרויות. לא רק לחיות או לא לחיות. לא רק להיות עצוב או מאושר, לא רק להרגיש טוב או לא טוב. למדתי, שאפשר להיות עצוב, אפשר להיות מאושר, אך אפשר גם להרגיש גם עצוב וגם מאושר, אפשר אפילו להיות גם "לא עצוב" וגם לא "לא מאושר". יש מגוון רחב של רגשות ומצבי ביניים שלא ידעתי קודם על קיומם. גיליתי, שאין לשפה מספיק מילים לתאר את כל אותן רגשות. נצמדתי לביטוי " מרגיש נכון", פעלתי בניסוי וטעייה, עושה שוב את מה ש"מרגיש לי נכון" ונמנעת ממה ש"מרגיש לי לא נכון". למדתי , שיש הרבה מאוד דרכים להתאבל. אפשר לבכות, אפשר לדבר, אפשר לשתוק, אפשר להיזכר, אפשר לצחוק, אפשר לעשות דברים שאהבנו לעשות יחד, אפשר לפגוש את הכאב, אפשר להתחמק ממנו. הכל תקף, הכל נכון, הכל אפשרי. אפילו בתוך המשפחה מצאנו שיש אופציות שונות להרגיש קרובים אליך, כל אחד מצא את הדרך שלו. עדידי, עברה שנה מאז שאת איננה פיזית, אבל לא עברה אפילו שנייה בלעדיך. את איתנו כל הזמן,ממשיכה לחיות בסיפור חיינו. פרופ' אסא כשר, אשר שכל את בנו, יהורז, אומר שאדם יכול לצקת משמעות לכל מצב, אפילו למצב הבלתי נסבל הזה של מות בן או בת. כשקראתי את דבריו, הבנתי שכך בדיוק אני מרגישה. אמצתי לעצמי את תפישתו בדבר מצב קיומי חדש, לא חיים ולא מוות, "חיים בלבבות" : "הנוכחות החיה של אדם מת בתוך חייו של אדם חי." מבחינתי, את ממשיכה לחיות איתי, בסיפור חיי. יש לך מקום חשוב במשמעות של חיי, במחשבות שלי, ברגשות שלי ובמעשים שלי. סיפור חייך ממשיך , הפעם כחלק מסיפור חיי שלי. פרופ' כשר מצטט שיר של משוררת בשם מרי אליזבת פריי. מילות השיר הזה מבטאות את הרעיון של "חיים בלבבות": אל נא תעמדו על קברי ותדמעו אני לא שם אני לא ישן. אני אלף רוחות שמנשבות אני נצנוצי היהלום בשלג. אני אור החמה בתבואה בשלה אני גשם הסתיו העדין. כשאתם מתעוררים בדממת הבוקר, אני ההתעופפות המהירה של ציפורים שקטות למעוף במעגל. אני הכוכבים הרכים שזוהרים בלילה, אל נא תעמדו על קברי ותבכו, אני לא שם, אני לא מתי. פרופ' כשר הוסיף בית לשיר, הבית של יהורז. אני חלוק הנחל השחור החלק , המבריק. אני פרח צפור גן עדן, אחד, יחיד. אני רוצה להוסיף כאן עוד בית לשיר, הבית של עדי: אני השיר שאתם שרים, אני צחוקם של ילדים , אני בועות סבון עפות. אני השמש בשעת זריחה אני פיה באגדה אני הקשת בענן אני עדי. דידי, את פה, איתנו, אני יודעת. וחלק ממני יהיה תמיד שם, איתך. |
|
|
||
 |
||
|
|
||
 |
||
|
Created by Sagi-Design
|
||
