"היה הייתה ילדה קסומה..."

כך, כמו תחילתה של אגדה, מתאים להתחיל לספר את ספורה של עדי שלנו. ילדה קסומה, שסיפורים ואגדות היו שזורים בחייה לכל אורכם ועד סופם.

במשפחה שלנו עדי הייתה זו שידעה לספר סיפורים, להכניס חיים וקסם לכל חוויה, לשתף אחרים בעולם של דמיון, שמחה, צחוק וגם עצב.

היא הבת הבכורה שלנו, הילדה ש"עשתה אותי אמא". זו שלימדה אותי מה זה לאהוב ללא תנאי, עד אין קץ, גם אחרי קצם של החיים עצמם.

עדי שלנו נולדה ב-15 בספטמבר 1983. היא הגיעה לעולם כמעט בהפתעה, בלידה קלה שארכה לא יותר מחצי שעה. אבא שלה, בארי, ואני היינו מאושרים עד בלי די מה"מתנה" שקיבלנו. קראנו לה עדי, בגלל הצליל הנעים של השם והעובדה שהוא לא כלל "ר" שהייתה עלולה להכשיל את הסבים והסבתות עם המבטאים הבולטים מדרום אפריקה וארגנטינה...

היא גדלה בהרצליה. שותפה לחדר בחודשים הראשונים היה חתול המשפחה, פינאט, שמרוב קנאה בתשומת הלב שהיא קיבלה, מצא את עצמו מהר מאוד אצל משפחה מאמצת.

עדי הייתה תינוקת יפיפייה, חייכנית וחברותית.

היא הייתה כה חביבה, עד שבמקרה שלה, לא נדרשנו לחפש אחר מטפלת עבורה. אסתר, המטפלת שלה, מצאה אותנו, כשעדי כבשה את ליבה בחיוכים ליד הסופרמרקט.

בגיל שנה וחצי עדי התחילה ללכת לגן "קלרה" . חודש אחרי תחילת הגן עברנו חוויה מפחידה ביותר, כשהיא נפלה מגובה של שתי קומות  בפיר המדרגות בביתה של סבתה סלי. חייה ניצלו בנס ומלבד חבורות כחולות בפנים ובגוף היא לא נפגעה.

ב"גן דניאלה" עדי התחילה את "חיי הבמה" שלה. היא "הופיעה" בשירי ילדים ומשכה את תשומת לבם של מבוגרים וילדים כאחד.

גם בבית, מאחר שהייתה נכדה ראשונה לסבתא אליסה ז"ל ולסבא חוסה ונכדה יחידה בארץ לסבתא סלי וסבא מרקוס, היא נהנתה מקהל מסור של "מעריצים" שהיו תמיד מוכנים להקשיב לשיריה ולצפות בהצגות שלה.

כשהיא כמעט בת שלוש, הפכה לאחות לגילי. החברות העמוקה ביניהן נמשכה לאורך כל חייה.

גילי נשבתה בקסם הדמיון של עדי והן בילו שעות רבות של משחק משותף.

בגן "יובל" היא הכירה חברים חדשים. חלקם ליוו אותה שנים רבות אחר כך.

 בילדותה הייתה לעדי אהבה גדולה לחיות . היא אימצה לביתנו כל מיני יצורים. את חלקם מצאה ואת חלקם הצליחה לשכנע אותנו לקנות. היו לנו אוגרים, אפרוחים, דגים, ארנבות, חתולים וכמובן - כלבים.

כשהייתה בת שש, הבאנו הביתה את ג'ואי, הכלבה האהובה שלנו.  כשג'ואי המליטה, באותו שבוע בו נולדה לעדי אחות שנייה, שני, השמחה בבית הייתה גדולה ועדי טיפלה במסירות יחד עם גילי בגורים הקטנים בעודי עסוקה בהנקה.  

שני הביטה בעיניים מלאות הערצה באחותה הגדולה מבלי לדעת שבהמשך הן גם יהיו שותפות באהבתן לתיאטרון. 

את כיתה א' היא החלה בבית הספר "גורדון" לאמנויות בהרצליה. כישוריה האמנותיים, גם בתיאטרון וגם באמנות פלסטית התגלו במהרה. עדי, שעולם הבמה קסם לה, בחרה בתיאטרון כמגמה העיקרית.

באותן שנים היא ניסתה את כוחה גם בנגינה על פסנתר ואפילו על כינור (למזלנו, עם האחרון רק לזמן קצר... גם בחוג בלט השתתפה, אבל רק התיאטרון קסם לה לאורך כל חייה.

עד כיתה ג' היה כבר ברור שיש לה קשיים בקריאה וכתיבה. המחברות הראשונות שלה היו "רב כיווניות" (אפשר היה לכתוב בהן בכל כיוון אפשרי...) אבל עדי מצאה דרך להסתדר בבית הספר: היא הייתה מבקשת  מחבר לכיתה לקרוא לה את השאלות ובתמורה - היא הייתה אומרת לו את התשובות. שגיאות הכתיב שלה הפכו לסימן היכר של כל מסמך כתוב על ידה.

באותה שנה בחרה להכין עבודה אישית בנושא סוסים. לאחר ביקור בחווה, היא התאהבה במקום והחלה ללמוד רכיבה בהיותה בת 10. היא המשיכה לרכב על סוסים עד תחילת התיכון וסחפה לתחביב גם את אחותה גילי.

בכיתה ו' התבקשו התלמידים להכין מונולוג. עדי החליטה שהיא רוצה לעשות מונולוג על היותה עובר ברחם. היא ביקשה ממני שאספר לה פרטים על ההיריון שלי איתה ועם המידע הזה היא חיברה את המונולוג "המפורסם" שהוצג מספר רב של פעמים באירועים שונים בבית הספר. אפילו בחגיגת הבת מצווה שלה היא הציגה את "מונולוג העובר" בפני האורחים.

בגיל בת המצווה הגיעה לביתנו בל, כלבת הגולדן רטריבר האהובה, אשר הייתה חלק ממשפחתנו וחלק מעולמה של עדי עד שמתה בגיל שלוש עשרה.

הרבה חברים נהנו מחברתה. במיוחד אלה אשר אהבו להפליג עמה לעולמות דימיוניים. פיות היו הנושא האהוב עליה ביותר ועד מהרה היא המציאה לעצמה סיפור מסגרת שלתוכו רקמה עלילות ומעשיות. כמובן שכל סיפור היה צריך להיות גם מומחז, אם אפשר היה. מאחר שהיה לה קשה לכתוב את סיפוריה, היא החלה להקליט את עצמה. עד מהרה אספה קלטות רבות עם "סיפורי פיות".

היא גם החלה לגזור "פיות" מניירות, במיוחד ניירות של ספרי טלפונים ישנים. הייתה להן צורה מיוחדת והיא יכלה לשבת במשך שעות ולשחק עם עצמה או עם אחיותיה בעלילותיהן של הפיות השונות. משחקי הפיות המשיכו לאורך שנים רבות.

היא אהבה מאוד להמציא שירים. כל טיול משפחתי לווה בשיר מיוחד. הנסיעות באוטו היו תמיד חוויה בזכות השירים, החרוזים וההמצאות השונות שעדי המציאה יחד עם אחיותיה. ההווי המיוחד הזה היה חלק אינטגראלי מחיי המשפחה שלנו.

בחטיבת הביניים "זאב" הצטרפה שוב למגמת התיאטרון. יחד עם חבריה לקבוצה זו הופיעה מספר פעמים ב"ערב התמכרויות". הופעה זה הרשימה מאוד את כל הנוכחים.

במקביל, הצטרפה ל"תיאטרון הנוער של הרצליה" והופיעה באחד התפקידים הראשיים בהצגה "אחרון הפועלים".

בשנים האלה היא חזרה שוב לצייר בסטודיו אצל מורה פרטית. גם כאן היא הפגינה יכולות גבוהות ונהנתה מאוד ואנחנו נהנו מהתוצאות.

אלה היו גם שנים של השקעה רבה בלימודים. היא הייתה תלמידה מצטיינת וציונים טובים היו אז חשובים לה ביותר.

היה ברור שגם בתקופת התיכון תרצה להמשיך לעסוק באהבת המשחק שלה. היא התקבלה ל"תיכון אלון לאמנויות" ברמת השרון ושמחה מאוד.

בכיתה י' נבחרה להיות עוזרת במאי בהפקה של כיתות י"ב והיא נהנתה מכל רגע. אנחנו,בני משפחתה, התחלנו אז להתרגל לעובדה שמעכשיו בית הספר הוא מסגרת שבה היא מבלה שעות רבות מאוד, לעתים עד לשעות הערב המאוחרות. הלימודים העיוניים הפסיקו להיות במוקד ועיקר מרצה הופנה לתיאטרון. שנות התיכון היו שנים מלאות עניין, אתגר, חברויות חדשות וגם מועקות לא מעטות, כמו למרבית המתבגרים.

השיא הבימתי היה השתתפותה בתפקיד ראשי (יחד עם חברה) בהפקה של מגמת התיאטרון בהגיעה לכיתה י"ב. הם העלו את ההצגה "אביב מתעורר" ועדי כבשה את לב הצופים בתפקיד ונדלה.

חברויות הלכו והעמיקו ואהבות רציניות ראשונות צמחו.

לראות את עדי מאוהבת היה ממש כמו לצפות בנסיכה מהאגדות מספרת על אהובה. עיניה נצצו וכל כולה הייתה שקועה בחוויה.

לעתים תהינו אם קורים לה דברים כה מדהימים, או שהיא יודעת לספר על כל חוויה באופן כל כך מלהיב, שגם אירוע פשוט הופך להיות מיוחד.

לצבא התגייסה בפברואר 2001. היא שובצה בקורס מש"קיות שלישות ועל אף האכזבה שחשה, היא הצליחה להנות מהקורס וגם להכיר חברות חדשות.

היא הגיעה לשלישות ביחידת "דובדבן" ולמרות המאמצים להשתלב בתפקיד המשרדי - זה לא הלך. אפשר היה להבין. עדי הייתה האדם האחרון שממנו אפשר היה לצפות "לעשות סדר" בניירות...

אחרי חודשיים ביחידה הצליחה לעבור למחלקת האמל"ח, שם יכלה לתת ביטוי ליצירתיות שלה ולתרום רבות. היא נהנתה מאוד מהשירות הצבאי והכירה במסגרתו חברים מדהימים. גם במהלך השירות בדובדבן ידעה אהבה גדולה.

לעדי היה תמיד קשה מאוד לקבל החלטות. היא הייתה "מתלבטת כרונית" ותמיד כשבחרה, הייתה מיד חושבת שאולי האופציה השנייה הייתה טובה יותר. במסעדות היא תמיד אכלה בסוף את המנה של מישהו אחר...

עדי הייתה  מאוד בלגניסטית. היא כל הזמן חיפשה משהו ש"לא הלך לאיבוד" אלא "נמצא איפה שהוא אך היא לא יודעת איפה..." אחרי שנים של מריבות על הנושא, למדנו לחיות עם הבלגן שלה.

היה לה חוש הומור נהדר והיא ידעה להצחיק אותנו. היא התלהבה מדברים קטנים, היא התרגשה משטויות וידעה להפוך עניין שגרתי לבלתי-רגיל ומפעים.

היא הייתה חברה מיוחדת לחבריה. הרגישות שלה, האמפתיה שלה והכישרון להקשיב הפכו אותה לאדם שתמיד היה נעים לשתף. גם אחיותיה היו לה לחברות טובות.

את הארץ היא הספיקה "לחרוש" במהלך תשע השנים שבהן טיילנו עם קבוצת חברים במסגרת טיולי משפחות. היא אהבה מאוד את הטיולים, במיוחד את אלה האתגריים שכללו חבלים, מים וכדומה.

עדי הספיקה גם לטייל הרבה בעולם. כמשפחה ביקרנו יחד את הקרובים שלנו בדרום אפריקה, ברזיל, ארגנטינה ובארה"ב. יצאנו יחד לחופשות משפחתיות בהולנד, צרפת, אנגליה, קניה, יוון, ובמיוחד אהבה עדי את הטיול המשפחתי לאיטליה. היא גם נסעה לברלין, לקורפו וכמובן, למסע לפולין עם בית הספר.

עדי אהבה מאוד ילדים וילדים מאוד אהבו אותה. היא ידעה לתקשר עם ילדים בדרך מיוחדת ולהקסים אותם בדימיון שלה. היא ידעה להצחיק, לעשות קסמים, לשחק איתם וגם להרשים אותם בטריקים מצחיקים או בג'אגלינג עם כדורים.

היא אהבה לשיר והיה לה טעם מאוד מיוחד בשירים. בילדות היא שרה במקהלת בית הספר ומאוחר יותר שרה להנאתה בכל הזדמנות.

בזמן השירות הצבאי היא החלה לנגן בגיטרה ובתום השירות אף התחילה לקחת שיעורים פרטיים.

   במהלך השיעורים, כשקולה היפה וההופעה הבימתית שלה בלטו, הוזמנה להופיע כזמרת מלווה בלהקה ונהנתה מכך מאוד.

עם היציאה לאזרחות החלה לעבוד כדי לחסוך כסף ל"טיול הגדול". היא עבדה בעבודות מגוונות: כסייעת בגן לילדים אוטיסטים, כמטפלת לילדה וגם כמארחת בספא. זכורים לי סיפורים מצחיקים מכל אחת מהעבודות שלה.

יעד הטיול השתנה חדשות לבקרים. פעם אוסטרליה, פעם דרום אמריקה, פעם המזרח. כמו תמיד, היא התלבטה מאוד. מאחר שהיה ברור שהיא יוצאת לטיול, היא נשארה בארץ בעת שאנחנו, שאר בני המשפחה, יצאנו לשנה לארה"ב מטעם העבודה של בארי.

היציאה לטיול התעכבה והיא החליטה ללמוד לפסיכומטרי, להיבחן ורק אז לצאת למסע הגדול.

תקופת הלימודים לבחינה הייתה לחוצה, אך עדי הצליחה גם כאן להפגין יצירתיות רבה, כששרה והקליטה את כל המילים שהיה עליה ללמוד כדי לשננן טוב יותר.

היא עברה את הבחינה בהצלחה רבה בפברואר 2005. הדלתות ללימודים גבוהים היו עתה פתוחות לפניה. היו לה תוכניות ללמוד משחק או פסיכולוגיה. גם כאן, היה לה קשה להחליט והיא קיוותה שבתום הטיול תהיה לה דעה מגובשת בנושא.

ב-9 במארס 2005 יצאה להודו, לטיול שממנו לא חזרה.

היא הספיקה להיות בהודו שלושה חודשים וחצי. היא הגיעה לרישיקש, שם פגשה חברה והן בילו במקום שבועיים. משם המשיכו יחד לכפר קטן בצפון הודו, קסאר דווי, השוכן מול נוף הרי ההימלאיה.

עדי שהתה בכפר כמעט שלושה חודשים. היא התאהבה במקום, בנוף שלו ובאנשים.

היא סיפרה לנו כמה שהיא נהנית שם, כמה נעים לה השקט של הכפר. כמה נעים לה לשחק ולשיר עם הילדים ההודיים, כמה התחברה עם בני המשפחה המקומית שאצלם היא גרה. היא סיפרה שהיא לומדת הינדית כמה פעמים בשבוע. היא שיתפה אותנו בחוויות כשיצאה לטיולים ליעדים קרובים לכפר.

היא סיפרה לנו עד כמה היא מאושרת.

ימים ספורים לפני מותה היא נסעה לדלהי. הייתה לה הזדמנות להגיע לשם והיא רצתה לנצל הזדמנות זו כדי לבקר  בעיר ולקנות צעצועים ומתנות.

עדי נהרגה ב-21 ביוני 2005 בשתיים בצהריים בנפילה ממרפסת הקומה הראשונה בבית שבו התארחה.

אין יום שעובר מבלי שאנחנו חושבים עליה, מתגעגעים אליה ומרגישים את הכאב העמוק שבחסרונה.