|
אחותי, אני עומדת פה, בקברך, שנתיים אחרי ועדיין מנסה להבין. אחותי, אני עומדת פה, בקברך, שנתיים אחרי ועדיין מנסה להבין. מנסה להבין שאת באמת לא פה, שאת לא איתי.שלא היית איתי בכל מה שעברתי בשנתיים האחרונות. בשבועות האחרונים ביליתי הרבה זמן בלנסות לסכם את הזמן הזה שעבר. הזמן הזה שנראה כל כך ארוך וכל כך קצר בו זמנית. זה מרגיש כאילו רק אתמול השתזפנו ביחד בגיגית האדומה בגינה, ניהלנו שיחה מתפלספת על איזה הורים טובים יש לנו או על איך שני גדלה. אני רוצה להגיד לך שאנחנו בסדר.כולנו. את מילאת אותנו בכוח הזה, שאיחד אותנו ועזר לנו להמשיך לחיות. אני מרגישה שאת השנה הראשונה ביליתי בשאלת שאלות, כעס, מרמור, אשמה, סערת רגשות שנרגעה רק לקראת סוף השנה. את השנה הזו ביליתי בהבנה, בהסתגלות למציאות חדשה, למשפחה חדשה, לעצמי החדשה. נסעתי להודו, כמו שהצעת לי, וזה באמת עזר. זה עשה לי טוב, את עשית לי טוב. אמנם זה לא היה מסע פשוט, לי ולכל המשפחה, אבל אני שמחה שעשיתי אותו. הבנתי דברים הרבה יותר, מצאתי את עצמי שוב, אחרי תקופה ארוכה של חשכה. אבל עדיין משהו חסר. הרגשתי שבמסע הזה להודו שיקמתי את החיים שלי, את הקשר עם אמא ואבא, עם שני, עם החברים והכי חשוב – עם עצמי. חזרתי לארץ שלמה ומאושרת. ובכל זאת. עדיין יש את הרגעים הקטנים האלה , כל הזמן, שאני מרגישה לבד. לבד שאף אחד לא יכול למלא. לבד שיכול להגיע גם כשאתה מוקף באנשים שאוהבים אותך. הלבד הזה של לחיות בלעדיך, אחותי, חברתי הטובה ביותר. אני חושבת שניסיתי למצוא בשנה האחרונה את המקום שלך בחיים שלי. אני כל כך פחדתי לאבד אותך, פחדתי להרפות , מהמחשבה על עתיד בלעדיך. חברה טובה עזרה לי להבין שאת תמיד תהיי חלק מהחיים שלי. שאני מי שאני בזכותך, ולכן את חלק מההווה שלי ותהיי חלק מהעתיד שלי. עד כמה שההבנה הזו חזקה וטובה, קשה לי שלא להודות שאני די מאוכזבת ממך. מאוכזבת שלא תהיי שם בחתונה שלי, שלא תעמדי לידי ותחזיקי את הילד הראשון שלי , שלא נשב שתי נשים זקנות וניזכר בתקופה שהיינו רזות ושזופות. אבל אני סולחת לך, אני יודעת שגם לך זה חסר. בשבוע שעבר חגגתי את יום הולדתי ה- 21. יום ההולדת האחרון שאת חגגת. זה לא היה פשוט. את אחותי הגדולה ולכן מכך שתפקידך לעבור דברים לפני, להדריך אותי,להכין אותי, להכין את אמא ואבא בכדי שלי יהיה יותר קל. שבוע הבא אנחנו אמורים לעבור לרשפון. היית מאמינה? זה באמת קורה... המחשבה לעזוב את הבית שלנו קשה לי. גדלנו בו. שלושתנו ובל, כמובן. כל פינה בבית היא זיכרון, זיכרון שאני אקח איתי לעד. כל כתם הוא סיפור, כל שריטה היא בדיחה, ואני יודעת שאני לוקחת את הכל איתי. לאן שאני אלך, את איתי. על המון דברים בחיים אומרים שהזמן יעשה את שלו, יעזור. במקרה של אבל, אני חושבת שזה הפוך: ככל שהזמן עובר, יותר קשה. אבל אנחנו נהייה בסדר. אני אהיה בסדר ואני מרגישה בכל ליבי שגם את בסדר. את גרמת לי להסתכל על החיים אחרת. לרצות להיות בן אדם יותר טוב. לתקן דברים שאני לא אוהבת. לחיות כפי שאני מאמינה לנכון. להעריך את החיים, את מה שבאמת חשוב בחיים. ואני מודה לך על זה. מיום מותך מלווה אותי כאב. כאב עצום, שכל כך פחדתי ממנו, שלא ידעתי איך להתמודד איתו, שלפעמים אף נראה שלא ניתן כלל להכיל אותו, למדתי שהכאב העצום הזה הוא בעצם האהבה שלי אליך. אותה אהבה שהיא בעצם דבר נפלא שאני תמיד ארצה איתי. אני לא מפחדת יותר. אני אוהבת אותך. |
|
|
||
 |
||
|
|
||
 |
||
|
Created by Sagi-Design
|
||
