טל טלמון - 30/6/08

מאז ששמעתי את הבשורה המזעזעת, המחשבות עלייך, עדי, על משפחתך ועל העולם האכזר הזה לא עוזבות אותי. מאז ששמעתי את הבשורה המזעזעת, המחשבות עלייך, עדי, על משפחתך ועל העולם האכזר הזה לא עוזבות אותי.אני רוצה להביע את תנחומי למשפחתך אך לא מאמינה שהמילים הללו יוצאות מפי. אני מתקשה להאמין שחייך נלקחו ממך והשאלות "למה" ו"איך" מהדהדות בראשי ללא הרף- איך אפשר לקחת חיים מילדה כזו מלאכית כזו יפה, כזו מוכשרת, טובה ומתוקה?? איני מסוגלת להאמין, לקלוט או לעכל שזה קרה, איני מסוגלת להאמין שאת כבר לא איתנו, ואם אני מרגישה כך, איני מסוגלת לתאר את ההלם, הצער והכאב שמרגישים הורייך שגידלו ואהבו כל השנים. עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שראיתיך, בכל זאת, כבר שלוש שנים שאני גרה בארה"ב, אבל פתאום עכשיו הכל חוזר אלי, ופתאום עכשיו אני רואה אותך בדמיוני, בחלומי, בכל יום, בכל שעה, בכל דקה… אני קוראת מכתבים שאהובייך וחברייך כתבו ורואה שלא השתנית, שנשארת אותה מלאכית קסומה עם חיוך שנחרט בזכרונו של כל אחת ואחת. אני רואה שהפכת לאחות, בת, חברה מדהימה, מוקפת בכ"כ הרבה אנשים, חברים ואוהבים שאני אחת מהם- אני חושבת עלייך ללא הפסקה ועל הזכרונות שאת משאירה מאחורייך- כי אחרי הכל,הזכרונות הם מה כל מה שנותר לי ממך:
אני זוכרת שביום הראשון של המגמה, ישבנו כולנו במעגל ונבקשנו להסביר מדוע קוראים לכל אחד בשמו- ואת אמרת-"עדי- תכשיט", כמה שאת צודקת וכמה שאת צדקת! אני זוכרת שכבר בתחילת כיתה י' כשעוד לא ממש הכירו אף אחד ממגמת התיאטרון שלנו- בחרו בך להיות עוזרת במאי בהפקת התיאטרון של מגמת י"ב, כך שבלי ממש להכיר אחד את השני, כולנו ידענו שמדובר פה בבחורה מתוקה ואחראית עם אמביציה ורצון תמיד לעזור. וגם לי באופן אישי עזרת כ"כ כשהפסדתי ימים רבים מבי"הס, מיד התנדבת לשבת איתי ולעזור לי שעות על גבי שעות במשך שבועות וללמד אותי הסטוריה. אני זוכרת שכ"כ התפעלתי מחוכמתך ונדיבותך, מכמה שהיית עדינה ומתוקה וכמה שהמחברת שלך מסודרת והכתב עוד יותר… אני זוכרת שתמיד היית מצחיקה אותי עם פרצוף שהיית עושה של עכבר המכרסם משהו, עם הידיים העדינות שלך והאצבעות הארוכות והדקות והחיוך המקסים שהיה שווה 1000 מילים. אני זוכרת שהיית שחקנית מחסד עליון שכל כך הצחקת אותי ועוד מאות אנשים אחרים בסצנה ששיחקת עם מאיה אופנר בה שרת, השתוללת, והקסמת. בכל סצנה, הצגה או תרגיל פשוט בכיתה, תמיד ריגשת,תמיד היית כ"כ טובה,כ"כ מענינת וכ"כ יפה. אני זוכרת איך בהצגת "האביב מתעורר" כבשת את הבמה וכך אני רואה אותך היום בדמיוני, כמו ונדלה, עם שמלה לבנה ושיער ארוך שופע והחיוך השווה והעיניים הטובות, כל כך טובות, שהופכות את הסיפור הזה לכ"כ קשה.
זה מדהים שכל מה שעשית- עשית הכי טוב, בין אם במגמה או בכיתה הרגילה- שתמיד תהיתי איך את יכולה לפטפט כל היום עם לירן ובכל זאת להיות התלמידה הכי טובה. אז אני רוצה שתדעי שכל הזכרונות האלה ועוד הרבה טמונים עמוק בזכרוני, ואת עינייך הטובות ואפך הקטן ככפתור, ואת חיוכך הגדול והאוהב לעולם לא אשכח. לעולם לא אשכח את משפחתך ואת הבית המקסים בו גדלת להיות בחורה כזו מקסימה ואהובה. אני מתנצלת שאיני יכולה להיות עם משפחתך אבל הבנתי מאמך שכל כך הרבה אנשים וחברים מהמגמה איתם, ואיני מופתעת.ובנוסף אני מאמינה שבמקום בו את נמצאת היום, הקירבה אלייך אינה בגיאוגרפיה אלא בלב ובתפילות- ובשניהם אני איתך!

אוהבת ומתגעגעת יותר מתמיד-
טל טלמון מרחוק- אבל כ"כ מקרוב…

גליה, בארי, גלי, שני ושאר המשפחה אני משתתפת בצערכם העמוק והפתאומי, כואבת את כאבכם ובוכה את דמעותיכם. יהי זכרה של עדי ברוך וזכרונה חרוט בליבי לנצח.