מבלי ממש להכיר אותה מקרוב, היה לי קשה לעכל את העובדה שעדי, הילדה מלאת החיים,עם החיוך הכובש והגומות-איננה עוד.
הייתי איתה יחד בטירונות ובקורס מש"קיות שלישות, ולמרות שאי אפשר לומר שהיינו חברות קרובות-אני תמיד אזכור אותה ככוכבת של הקורס.היתה תמיד מסתובבת עם צמה בלונדינית ארוכה ארוכה, פרצוף מתוק ומבט ממזרי בעיניים-שהיו חומות וגדולות-עם המון הבעה.
היא היתה הבדרנית של הקורס, עם כל מיני חיקויים של המדריכים ושירים שהיא שרה נורא יפה ממחזות זמר וסיפורים מצחיקים...
אחרי הקורס לא נשארנו בקשר. הדבר היחיד שעוד שמעתי עליה זה שהיא לא כל כך היתה מרוצה מהתפקיד הצבאי שלה, והפעם האחרונה שראיתי אותה זה במיונים לקצונה בבה"ד 11 בצריפין...
הידיעה על מותה תפסה אותי בהודו, בעמק פרווטי. היה לי קשה להאמין שדווקא היא, היצור היפהפה ומלא השמחה והחיים שהכרתי בצבא-כבר אינו בחיים עוד.
והצטערתי שלא יצא לי לפגוש אותה במקרה בהודו בכלל...
אני רוצה להביע את תנחומי לכם, המשפחה הכואבת. אני יודעת שהחזרה לשגרה לחיים ללא עדי היא קשה מנשוא, ויעבור עוד המון זמן עד שיתעכל האבדן במלואו...אבל גם זה יקרה עם הזמן.ועם זאת-דמותה  של עדי תמשיך ללוות אתכם בזכרון  בכל יום ובכל שעה. והיא צופה עליכם מלמעלה,מחייכת את החיוך המתוק ביותר בעולם-תמיד.
לירון.