דף הבית אלבום ספר אורחים צור קשר
 
 
הדוד מוטי- 16/9/05

מה למדתי 

להכיר יותר את מי שאוהבים
הכרתי את עדי מיום שנולדה. אני הייתי אז בן 11 ועדי היתה עבורי לא סתם אחיינית, אלא מעין אחות קטנה. ולמרות 22 השנים שחלפו מאז, מתברר שלא הכרתי את עדי מספיק. מאז שהלכה מאיתנו, גיליתי בשיחות עם בני משפחתנו, במפגשים עם חבריה וגם כאן באתר הזה, שהיה לי עוד הרבה מה להכיר. כנראה שאמשיך ללמוד להכיר את עדי גם הלאה בעתיד, ככל שיתירו הזכרונות שלי ושל שאר אוהביה. הלקח שלמדתי הוא שאפשר וצריך להכיר יותר את האנשים שאני אוהב. אני בטח מחמיץ משהו מרתק.

ללמוד לנגן בגיטרה
לפני כמה חודשים ישבתי עם עדי בסלון הבית בהרצליה. היא החלה אז ללמוד נגינה בגיטרה והתאמנה בהתלהבות. היא אמרה לי שגם אני צריך להתחיל ללמוד לנגן, ואני עניתי שאין לי זמן, שאני עסוק, שאני כבר החמצתי את ההזדמנות שלי ללמוד גיטרה. מאז הבנתי שעדי צדקה. עדי לא חיפשה תירוצים למה לא לעשות דברים מעניינים. היא פשוט ניגנה בגיטרה (ושרה ורכבה על סוסים וטיפלה בילדים וכו' וכו'). עדי לימדה אותי לא לחכות לגיל הפנסיה כדי לעשות עוד משהו מעניין בחיים.

האושר בא בהרבה מנות קטנות
הכאב על אובדנה של עדי הזכיר לי דבר פשוט שקל לשכוח:  האושר בנוי מהרבה רגעים קטנים, מרגשים ונעימים בחיינו. לא צריך לחכות שיקרה אסון כדי להבין בדיעבד כמה היינו מאושרים ובני מזל בכל רגע ובכל חויה שחלקנו עם האדם האהוב שאיבדנו. אז בשלושת החודשים האחרונים אני משתדל להנות יותר מהרגעים המאושרים שהחיים מעניקים לי:  חיוך של בני התינוק, להתחבק עם אשתי, להיפגש עם בני המשפחה, לצחוק עם חברים.  גם אם קשה להיות מאושרים בלי עדי בסביבה, האושר בא בהרבה מנות קטנות.

מוטי

 
 
Created by Sagi-Design