דף הבית אלבום ספר אורחים צור קשר
 
 
שולה רווח וחיים איגנטובסקי - 10/10/05
חורף 1998בקרוואן רעוע נערכות חזרות אחרונות להצגה ע"י להקת שחקנים צעירים שלימים תיקרא "קבוצת דור המייסדים המיתולוגית"  של מגמת התיאטרון בחטיבת זאב.נערה צנומה שברירית ויפה בכתה ט' מגלמת תפקיד כמעט בלתי אפשרי המבוסס על הספר "אני כריסטיאנה פ'".מצחה הקטן נחרש קמטים,שפתיה מתכווצות ממאמץ ועיניה יורות גיצים של אש.שקט מסביב. הקהל המצומצם ובכללם הבמאים – מוחים דמעה.איך ילדה מתוקה בשיא התום של בני גילה עושה את זה?! לדבר הזה קוראים כריזמה.אלוהים,כמה כריזמה יש בילדה הזו-עדי.להקת שחקנים צעירים שרה בזעם:"מתוך התהום והחשיכהמנסה להבין את מה שקרהבימים שהכל סוגר מעליחומות שבניתי בשתי ידי..."והעיניים שלך עדי,הו העיניים...כל הדרך הביתה דיברנו עלייך. על כל המתנות שהתברכת בהן: היופי,החוכמה,האינטיליגנציה,הרגישות,הכישרון,חוש ההומור והקסם הבלתי מוסבר.ההצגה "מתום התהום" זכתה להצלחה כבירה.בכל הביקורות שקיבלנו לא היה מישהו שלא היה לו מה לומר בשבחך.ובקייץ הופעת בטכס יום הזיכרון. והרעדת לבבות,וריגשת עד דמעות. הקהל נותר נפעם. המבקרים המתחסדים טענו ש"זה יותר מדי מרגש,ואיך זה שילדה מסוגלת לבצע תפקיד  שכזה..."איך? המון כישרון וטונות של כריזמה. והמשכת לתיכון להמשיך ולממש את המתנות אותן קיבלת,ואנחנו עקבנו כמו שני הורים מודאגים ואוהבים. ולא איכזבת. הזמנת אותנו להצגה בה כיכבת והיינו גאים כל כך.על שזכרת.על שכל כך התפתחת.ושוב כל הדרך הביתה דיברנו עלייך,על הקסם שנותר על הכישרון המתפרץ ועל האהבה הנצחית שלנו אלייך.השנים חלפו,הדורות השתנו. הקרוואן הפך למשכן קבע,ממוזג ומפנק. וככל  שהשתפרו התנאים נותרנו תוהים: האם ישנם עוד אנשים כמו הילדים ההם? כבר אין מורן שתדאג להאכיל את כולם,כבר אין אור שיבוא משום מקום,יכה בתופים וינהיג בטבעיות את הלהקה,כבר אין אבי שבכיתה ט' היה עמוק ורציני מבני גילו,ושני המוכשרת והרגישה כל כך,וסיוון ורונה ופולדי שנתנו מזמנם בלי חשבון. כבר אין  אנשים כאלה.ועכשיו אין אותך – עדי.והאין שלך הוא מוחלט וסופי ובלתי נתפס.בלתי נתפס שלא נפגוש אותך באקראי ברחוב וניוותר המומים ונשתאה : "כמה צמחת ויפית"!בלתי נתפס שכבר לא יתגשם החלום המודחק שלנו לפגוש את כל אותו "דור מייסדים מיתולוגי" שסיפורי מעלליו מוזכרים על ידינו באוזני כל דור חדש שאנחנו מלמדים תיאטרון.ומחודש יולי אנחנו הולכים עם כאב שלא מרפה,ואין לנו מנוחה. כי כשאנחנו בוכים עלייך,אנחנו גם בוכים קצת על עצמינו, על גוזלים שפורחים ועל געגוע שלא עוזב.לא זכינו לראות אותך בבגרותך אך כן זכינו,לראות אותך בהתבגרותך.מתחבטת,מתלבטת,אוהבת,מצחיקה וכל כך בנאדם.אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים וזוכרים ובעיקר מוקירים – את הזכות שהייתה לנו להכיר וללמד כישרון ענק כמו שלך שהאיר את כל סביבתו באור יקרות.אנחנו שולחים אהבה למשפחה הנפלאה שלך ולך שדרך האתר הזה אנחנו לומדים להכיר אותם יותר.באיחור.שולה רווח וחיים איגנטובסקיהמורים שלך לתיאטרון. 
 
 
Created by Sagi-Design