דף הבית אלבום ספר אורחים צור קשר
 
 
הדודה אביטל- 10/7/05

 

הכרתי את עדי ביום הולדת הראשון שלה. אני זוכרת  את יום השמש ההוא, ואת התינוקת שכמעט כל חייה לפניה. עדי היא כמו שראיתי אותה בפעם הראשונה ובפעם האחרונה. היא גם כל השיחות והצחוקים שלנו, קטעים מסרטי וידאו, תמונות וסיפורים.
אני זוכרת אותה במיבזקים: היא אהבה רק שיעורים בלי שיעורים, היא התישבה על ברכי בגלל שהייתי הדודה, עשתה בטעות פנקייק עם מלח, ושרה ברכיבה על סוס כאילו העולם נפלא.  
היא הפכה אותי לדודה, עוד לפני שאני עצמי הבנתי במה מדובר, ואחר כך היא אימצה באהבה את תם ונעה, שאהבו אותה בחזרה באותה עוצמה.  
וזה מה שחשבתי שימשך לתמיד. זה כל כך כואב. מי שאנחנו רואים כחלק מהחיים שלנו, צריך להשאר.
אני רוצה להאמין איתכם שהיא עדיין כאן, ובקשר, כי אם אני חושבת על הטוב שנעלם עם עדי, אני מרגישה כמו דודה חדשה שמוצאת אחיינית על הבירכיים אבל פתאום לא יכולה לחבק אותה.
אז בכל זאת, אני עדיין מחבקת.
אוהבת אותה ואתכם,
אביטל

 
 
Created by Sagi-Design