אנשים אומרים: "הזמן יעשה את שלו" וזה נכון...כל כך נכון.

שלוש שנים עברו והזמן עשה את שלו: יותר קשה לשאת את היעדרך,הגעגועים רק מתגברים, הסופיות של מותך הופכת קשה מנשוא.  

שלוש שנים. פרק זמן בו ניתן לסיים חטיבה או תיכון או שרות צבאי או תואר באוניברסיטה – אבל כאן , במקום הזה, שום דבר לא הסתיים וכל מה שלמדנו הוא ששום דבר גם לא יסתיים אף פעם, וההכרה בכך מכה שוב ושוב במלוא עוצמתה עם כל אזכרה.  

שלב ההלם מאחורינו, שלב הכעס מאחורינו, שלב האשמה מאחורינו, נשארנו רק עם הריק והכאב של האין , עם פצע בלב שלא מפסיק לדמם, עם חוסר היכולת להשלים עם חסרונך.  נשארנו גם עם כל  מה שהשארת ממך בנו. 

נשארנו  גם אחד עם השני, מאוחדים כמשפחה, לא מוכנים לוותר למרות הקשיים, לא עליך ולא עלינו. כל אחד מבני הבית מתמודד בדרכו. אבל המטרה נשארה כשהייתה – להמשיך בדרך , למרות התהום שנפערה לצידיה.  

שלוש שנים עברו. ניסיתי במהלכן לעשות הכול כדי לשרוד. נאחזתי בכל מה שעזר לי להחזיק את הראש מחוץ למים.

לא וויתרתי, הבטחתי לך שאמשיך לחיות והבטחתי לי שאחיה חיים משמעותיים.  

השנה האחרונה הייתה אולי קשה במיוחד עבורי.זו הייתה שנה מלאת אירועים : המעבר לבית חדש, יום ההולדת ה- 50 שלי, הנסיעה של גילי לדרום אמריקה, הגיוס של שני, תחושת הקן שהתרוקן .בכל פעם, כאבתי את חסרונך. בכיתי את געגועי. 

פרידות הפכו להיות יותר קשות. הפרידה מגילי לפני נסיעתה, הפרידה משני עם גיוסה. גם הפרידה מהבית בהרצליה לוותה אצלי בהרבה עצב. כל כך הרבה חוויות , כל כך הרבה רגעים איתך, כל כך הרבה משפחה שלמה. 

היו השנה רגעים בהם הרגשתי שאני צוללת למעמקים , נוגעת בקרקעית ,נמשכת בכוחה של מערבולת בלי שום יכולת להתנגד. למדתי לתת לרגעים האלה לחלוף, לקבל אותם, לחוות אותם עד הסוף. לצוף חזרה מעלה, לשאוף שוב אוויר ולהמשיך לשחות. 

אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים, עדי. אני מתגעגעת לצחוק שלך, למגע העור שלך כשאני מלטפת אותך, לריח שלך, לשירה שלך, לקול שלך, לסיפורים שלך, לפיות שלך, לחיקויים שלך,  לשטויות שלך, לפיזור שלך, לחלומות שלך, לשיחות איתך, לאהבה שלך. אני מתגעגעת לכל מה שהיה רק לך, והיה כל כך הרבה. 

האחיות שלך ממלאות אותי אושר וגאווה. היית כל כך גאה לראות את שני, אחותך הקטנה , חיילת עם מדים.היית כל כך נהנית לשמוע את הספורים של גילי על הטיול המדהים שלה, להשתתף איתה בחוויות, לתכנן איתה את הלמודים העתידיים. 

אני מדמיינת את השמחה שלך לו יכולת , גם את,  לארח יחד איתן את החברים והחברות שלך בבית החדש, לנצח את אבא במשחק אייר הוקי, לזרוק מישהו לבריכה, לשחק עם הכלבים, או פשוט ליהנות מעוד ארוחה משפחתית בגינה. 

 עדידי, את הבכורה שלי. את עשית אותי אמא. למדת אותי מה זאת אהבה ללא תנאי, אהבה ללא גבולות.  גם עכשיו, בהתמודדות עם מותך אני מוצאת את עצמי לומדת בעזרתך.

אני לומדת על עצמי, על המגבלות שלי, על היכולות שלי.

אני לומדת להיעזר במשפחה שלנו, בחברות הטובות שתמיד שם בשבילי.

לומדת להחזיק מעמד, להתרכז בכל מה שיש לנו, לומדת לא להיבהל גם כשהכאב קורע את ליבי, לומדת לצקת כל הזמן משמעויות חדשות לחיי.  

ילדה שלי. אני רוצה גם  לבקש ממך סליחה. סליחה על כך שלא שמרתי עליך מספיק, שלא יכולתי לעזור לך. לגונן עליך, כי גם אם זה היה בלתי אפשרי, תמיד ארגיש שזה היה תפקידי כאמא . 

אני מקווה שגם אם גופך קבור פה ב"גינה" שלך, נשמתך עפה , כמו שרצית.אני מקווה שהיא מרחפת מעלי, נשאת על זוג כנפיים זעירות,  מלווה אותי .  

אהבת שירים, אז אני שוב מקדישה לך שיר  שחובר עבור נפש צעירה שעפה לה. לשיר קוראים FLY והוא מסתיים בשורות :  

עופי עופי כנף קטנה,עופי לאן שמלאכים שריםעופי לך , הזמן נכון,לכי עכשיו, מצאי את האור 

אוהבת אותך עד אין סוף, 

אמא     .