דף הבית אלבום ספר אורחים צור קשר
 
 
גילי - 21/6/10

אחותי,

 

5 שנים עברו ועדיין יש ימים שאני מתעוררת וקשה לי לעכל מה קרה.

כשהיינו קטנות וסבתא אליסה נפטרה, אמרת לי משפט באוטו  בדרך חזרה מאילת אחרי שהודיעו לנו.

משפט שמתנגן לי בראש שוב ושוב בסיטואציות שונות בחיים שלי. הסתכלת עליי ואמרת "הלוואי שכל זה רק חלום ומחר אני אתעורר ואגלה שהכל בסדר שוב".

מאז מותך המשפט הזה שלך לא עזב אותי. כמה ייחלתי למציאות אחרת. מציאות בה בחורה צעירה, יפיפיה שנגעה בכל כך הרבה אנשים בחייה לא מתה כך.

הייתי צריכה הסבר למוות שלך. משהו להאחז בו בשביל לא להמשיך לחיות בעולם שכאלה דברים נוראים סתם ככה קורים.

מצאתי אותו ברוחניות. במחשבה שלהכל יש סיבה ואני צריכה ללמוד ולגדול מהמוות שלך.

את גורמת לי לנסות להיות בן אדם יותר טוב, לעשות דברים טובים, לעזור. העיקר לא לוותר לעצמי. לחזק  את הקשרים עם שאר המשפחה. לשים דברים בסדר עדיפויות נכון. בעיקר להיות מאושרת. לא להסתפק במה שיש, לשנות בכדי שיהיה יותר טוב.

שינית לי את החיים. ואם כל הכאב שהכנסת לחיי , את האושר בהם אני גם זוקפת לזכותך.

 

 5 שנים עברו וכולנו גדלנו, רק את נשארת ותשארי לעד בת 21.

לפני שבועיים חגגנו עם ליעד את הנישואים שלו לדפי. הסתכלתי עליהם בחופה, שניהם כל כך יפים וכל כך מתרגשים ומאושרים. ואני חשבתי עלייך. על איך יכלה להראות החתונה שלך, איך את תראי.

בהמשך הערב ישבתי עם חברה שלך ודיברנו על בחורים וזוגיות, לגור בדירה לבד ולסיים תואר. ואני חשבתי עלייך שוב.

כששיחזרתי את אותם רגעים בראשי, הבנתי שבשבילי לא נשארת בת 21. כולנו גדלנו ואת גדלת איתנו.

אני מרגישה אותך כל יום בתוכי, אני רואה אותך כל פעם שאני רואה אחד מהחברים, שכל כך אוהבים אותך, ושמספרים לי על חייהם היום.

את שם, את חלק מזה. את ממשיכה לחיות דרכינו. מלווה אותנו ברגעים האלה. רגעי אושר מהולים בעצב.

 

5 שנים עברו ואני מתגעגעת. אולי יותר מתמיד.

כשבאת לבקר בדאלס, אמרתי לך משפט שמאוד פגע בך. אמרתי לך שמעולם לא הרגשתי שהיית אחות גדולה בשבילי.

היום אני מבינה כמה טעיתי. כמה אני מתגעגעת לשיחות איתך, לעצותייך. אולי לא מילית את תפקיד האחות הגדולה הקלאסי שהיה לי בראש, אבל בלי כל ספק ברור לי שהיית שם בשבילי, כמו שרק אחות גדולה יכולה להיות.

אני בפתח של התחלה חדשה. חוזרת ללימודים, אותם מטרות אבל מכיוון קצת שונה. היו לי הרבה התלבטויות לגבי ההחלטות שלי, וכל כך היית חסרה לי. תמיד האמנתי בך כשאמרת לי בנחישות מה את חושבת שיהיה לי טוב. אולי לא אמרת את זה בצורה הכי יפה לפעמים,  אבל ידעתי תמיד שהכל מגיע ממקום טוב.

יש לי את הפחד הזה שעם כל התחלה יש גם חברים חדשים, אבל איך משהו יכול להכיר אותי באמת אם הוא לא מכיר אותך?

כשהמחשבה הזאת עוברת לי בראש, אני חושבת על אוהד. כמה שאני אוהבת אותו ואיך הוא מכיר אותי.

הוא לא פגש אותך אבל הוא מכיר אותך דרכי. דרך כל הסיפורים, התמונות ובעיקר דרך מי שאני. אני נושאת איתי חלק ממך  ואני צריכה להזכיר את זה לעצמי כל פעם שהמחשבה הזאת באה.

עדיין חבל לי שלא יצא לכם להפגש. אני חושבת שהיית מאוד אוהבת אותו והוא אותך.

 

5 שנים עברו ואני עדיין נלחמת להתמודד עם כאב מותך.

יוני הגיע, או יוני השחור כמו שאני מכנה אותו. החודש בו הכל השתנה ולעולם לא יחזור.

אני שמתי לב שאני מתייחסת לחיים שלי לפני המוות ואחרי. איתך ובלעדייך.

לאבד אותך הייתה החוויה הכי קשה שעברתי ומאוד מקווה שאעבור.

אני מוצאת את עצמי מקימה חומות של מגננות. עבות כמה שיותר, מהפחד להרגיש שוב את הכאב הנורא הזה. הכאב הזה שאף פעם לא נעלם, רק נשאר רדום, קטן, מנסה להסתוות למשהו לא מאיים.

כמו שק שתמיד איתי. שק שמלא בחלל שחור שיכול לבלוע אותי פנימה בשניה, ולצאת משם לא קל בכלל.

בדרך כלל אני שומררת אותו בבטן. זה מקום גדול ומרופד ככה שאני מרגישה בטוחה שהוא שם. אבל לקראת יוני אני מרגישה אותו מוצא את דרכו לעבר הגרון ומתמקם שם. מחכה להזדמנות לצאת החוצה ולהציף את הכול.

היום אני מנסה לא לפחד ממנו. להאמין שגם כשהוא מציף, בסופו של דבר הוא קטן וחוזר למקומו.

אני לא חושבת שהוא יעלם, שק הכאב הזה. הוא תמיד מוצא את דרכו חזרה למקום שהוא תמיד נמצא, עמוק בפנים, יושב שם ומרגיש כמו דקירת סיכה קטנה שמלווה תמיד. כאב שלמדתי כל כך לאהוב. אותה דקירה שמזכירה לי כל רגע כמה אני אוהבת אותך. דקירה שבחיים אני לא ארצה להעלים.

 

5 שני עברו אני רוצה גם השנה להקדיש לך שיר.

שיר שהזכיר לי כמה אני אוהבת אותך.

 
 
Created by Sagi-Design