דף הבית אלבום ספר אורחים צור קשר
 
 
בארי - אזכרה 2010

הוי עדי כמה שאת חסרה....

5 שנים וזה נעשה קשה יותר

הגעגועים, האובדן, חסרונך...

את הרי יודעת שהשנה פרשתי מעובדה ועשיתי שנוי גדול בחיי.

אני יודע שאת יודעת כי את עוקבת אחרינו כל הזמן...

ואל תחשבי שאני לא שם לב שאת עובדת עלי...כמו שתמיד אהבת לעשות...

אני רואה אותך בציפור התוכי היפיפה שבא לשתות לפעמים מים מהבריכה בזמן שאני יושב ונהנה מהשלווה ברשפון.

אני רואה אותך לפעמים בעניים של אנשים אקראיים שעוברים לידי ברחוב ומסתכלים לי פתאום ישר לעניים...

אני רואה אותך במדשאות הגולף, בהרי המדבר, בזריחות, בשקיעות, בצמתים בכבישים, במכונית חולפת, ואפילו בתוכניות טלביזיה...

אני רואה אותך בכל מקום... אז אל תחשבי שאת עובדת עלי... אני רואה

אבל בכל מקרה, וליתר בטחון אם פספסת, רציתי לספר לך כמה כיף לי עם גילי ושני...

לגילי ולי יש המון זמן יחד. בילינו הרבה זמן בתכנון מרכז בעלי חיים ברשפון. דבר שעוד לא יצא לפועל אבל איך שאני מכיר את גילי זה יקרה. בינתיים גילי החליטה ללמוד על בעלי- בעלי חיים. ולאלו שלא הבינו את יכולה להסביר להם שהכוונה היא...לפסיכולוגיה. ובעתיד בין היתר היא תלמד או תעסוק בהתמחות בטיפול בעזרת בעלי חיים.

אבל את יודעת את כל זה....

ושניני החליטה שאני והיא עושים קורס ברמנים יחד....13 מפגשים, 5 שעות מפגש, 3 פעמים בשבוע....ו...מבחן גם עיוני וגם מעשי!!

25 ילדים בני 20, אחד בן 26 ואני.... איזה כיף וכמה שאת היית חסרה. אבל גם שם שמתי לב שאת נמצאת... באותו שעור פלרינג... שזה העפת הבקבוקים באוויר ותפיסתם... בדיוק כמו בג'גליג שאני התחלתי ללמד אותך...אז בכיתה ו, ובסוף זה נגמר שאת לימדת אותי...עם השלושה בקבוקים באוויר בו זמנית. בטח שאת זוכרת...הרי בסוף ירדת עלי כל כך הרבה מאז..

ובקיצור אני יודע שהיית שם ובכל פעם שזרקתי את הבקבוק לגובה ו..הופ תפסתי אותו מאחורי הגב...בכל פעם בהפתעה, אני יודע שאת כיוונת לי את היד... אני לא טיפש. את לא יכולה לעבוד עלי.

וברגעים שגילי, שני ואני יוצאים למסעדה או לפאב לשתות ולאכול וסתם לדבר שטויות תמיד את דוחפת לנו מילים לפה ואנחנו מתפוצצים מצחוק ונזכרים בך. ואני יודע שזה לא במקרה....שלך יש יד או פה מכוון מאחורי הכול...

אני רואה אותך כל הזמן... את לא יכולה לעבוד אלי...

ובטח ראית כמה גרני אמיצה. את ההתמודדות שלה עם המחלה והניתוח. ובאיזה מהירות היא התאוששה. זה לא במקרה. כי אצלה זה הכול בראש ובלב, באופטימיות ובאמונה שהיא תנצח את המחלה. היא דוגמא לכולנו איך מתמודדים עם צרה ומצוקה. אבל את בעצם יודעת ואין לי ספק שברגעים שגרני נשארה לבד את באת להיות איתה ולתת לה קצת מהכוח שלך.

   

עדי, אני יודע שחמש שנים זה הרבה זמן אבל אל תעזבי אותנו. תמשיכי לעקוב ולעבוד עלינו ותגידי לכל אלו שאומרים... שהזמן עושה את שלו...שהם מדברים שטויות.

אני אוהב אותך עדי

 
 
Created by Sagi-Design