גילי - ביום הלוויה

אחותי,

אני זוכרת כשישבנו בסלון, אני ואת לבד בבית, חצי משפחה בדאלאס- ואנחנו מתווכחות מי מקנאה במי, ועד כמה. אמרתי לך, שהייתי רוצה להיות יפה כמוך, חכמה כמוך, מיוחדת כמוך- רציתי שיהיה לי עולם פנימי ודמיוני כמו לך, ואת צחקת ואמרת שהקנאה הדדית- שאת מרגישה את אותו הדבר.

דיברנו ודיברנו והגענו למסקנות ותובנות עמוקות עלינו, על הבית, על המשפחה- ובאותו הרגע צלצלנו להורים וסיפרנו להם הכל. כמה שאנחנו אוהבות אותם ומעריכות את כולם, את אמא, שהיא האדם הכי חזק ומדהים, שחינכה אותנו באומץ, לכבוד ואהבה, מילאה אותנו בערכים והביאה אותנו למה שאנחנו.
לאבא, ההרפתקן, הבדרן, שדאג למלא את החיים בחן, ורוח טובה, שהצחיק אותנו ופינק אותנו- וחישל אותנו מול העולם שבחוץ. ושני, היפה והמוכשרת, המצחיקה והחמה, איך היא שורדת ומחזיקה מעמד, שם בדאלאס.

הסכמנו שתינו שאנחנו משפחה אחת, מדהימה, חזקה ומלאה. מאותו הרגע לא הפסקנו לחייך.

אני מצטערת שלא פתחתי לך את הדלת, בשירותים, בדרום אפריקה- ביקשת עזרה ואני, שהייתי תקוותך היחידה לא קראתי לאף אחד. אבל הייתי בת שלוש, לא ממש הבנתי מה אני עושה.

תודה, שנתת לי להיות חלק נכבד בחיים שלך, בלעדייך לא הצלחתי לחלום- רק כשבאת ופתחת לי דלת, לעולם הפנטזיה והדמיון שלך, עם הפיות והשירים הקסומים- והרשת לי, להפליג איתך על כנף הדמיון.

אני רוצה להיכנס לחדר, שתתחבאי לי מאחורי הדלת או בתוך ארון, שתעשי לי פרצוף מפחיד ואני אבהל ואצרח.

כמו בארגנטינה, כשאיימת לגזור לי את הציפורניים, מתוך שינה, ואכן, באותו הלילה, עמדת מעל המיטה שלי, מחזיקה במספריים וברגע שפקחתי את העיניים, נופפת לי לשלום, ואני מבועתת מולך, צווחת ובורחת. בגללך אני רגילה לישון עם הפנים לדלת, לעמוד על המשמר, שלא תפתיעי אותי באחד הטריקים ההזויים שלך.

סליחה שחצצתי בנינו, עם הכרית במיטה שלי בדאלאס, אבל את התעקשת שנישן יחד, למרות שהיו לא מעט מיטות בבית.

אני סולחת לך על כל מה שעשית לצ'ינצ'ילה, לחתולים, לאנסטסיה ולתוכי, כן, כן, גם על תוכי- הרי סך הכל רצית לתת לו לעוף...

נשבענו שתמיד נהיה ביחד, גם גיאוגרפית, נגור קרוב ונגדל יחד את הילדים שלנו, הבטחת שכשתגיעי לגיל 25 נפסיק לעשן- נזרוק את הסיגריות ונתחיל חיים בריאים.

כל כך רצתי לסוע איתך, להיות איתך, כל כך כאב לי שנסעת לבד ונשארתי כאן, ממתינה לך שתשובי.

כשנסעת, לא הייתי מסוגלת לדבר איתך, כמה שבועות, לא יכולתי לכתוב לך, או להתקשר- היה לנו כל כך טוב ביחד, בבית- רק את ואני, הייתה לנו הרמוניה משותפת. (למרות שזרקת אותי מהבית כשלמדת לפסיכומטרי, ואני כיבדתי אותך ואת הרצון שלך לצלול בשקט בתוך הספרים- בלי רעש של נעלי עקב במדרגות...).

לפני שלושה שבועות, כשהייתי עצובה ומבולבלת, התקשרתי אלייך, והסברת לי שאת מבינה שקשה לי לדבר איתך, מרוב געגועים, ובכל זאת, המרחק הפיזי הוא חסר משמעות, וכל אחת אמנם נמצאת כרגע בעולם שלה, בחיים שלה- אבל אנחנו, מעל הכל, מחוברות בלב, שאת עדיין אוהבת ומתגעגעת, שאני חסרה לך ושאני כל הזמן נמצאת במחשבות שלך.

הבטחת שהכל יהיה בסדר כשתחזרי, כאילו לא נסעת ושנחזור להיות ביחד, מאושרות, חברות, אחיות- הבטחת שתמיד נישאר ביחד.

אני יודעת שעוד תחזרי אליי, כמו שתמיד אמרת- שסבתא נמצאת עכשיו בתוך וויסקי הכלבה, אני בטוחה שתמצאי אותי שוב, אני סומכת עלייך בעניין הזה.
את הבן- אדם הכי קרוב אליי, את חלק מאד גדול ממני, החברה הכי טובה, הנפש התאומה- הכל.

את היית כל כך מאושרת שם בהודו, מצאת מציאות שלווה, עדינה, קסומה ומיוחדת- מציאות שתפורה במיוחד למידות שלך.

אז עכשיו נותרתי פה, בלעדייך- הפיה הפרטית שלי, ודווקא עכשיו אני מקנאה בך וביכולת שלך ליצור עולם קסום ודמיוני משלך, יותר מתמיד הלוואי ויכולתי ליצור עולם דמיוני, שבו את נמצאת תמיד איתי- צוחקת, קורנת ויפיפייה כמו שאת.

מה שנותר לי הוא רק לחכות, שתשובי- איך שתרצי, באיזו דרך שתבחרי, ואני מאמינה, באמת ובתמים- שניפגש, את ואני.

אני אוהבת אותך, אחותי.