עדי שלי,

גם השנה היית מאוד מאוד חסרה ...

היית חסרה ברגעי השמחה הגדולים של חתונתם של גילי ואוהד, היית חסרה ברגעי הפרידה מגרני,  היית חסרה ברגעי הדאגה וברגעים בהם המשפחה התאחדה כדי לחזק אחד את השני.

וכמובן, היית חסרה לי כפי שאת חסרה לי כבר 7 שנים : כל יום, גם בימים הכי רגילים, גם בימים הכי עסוקים, גם בימים הכי מעניינים...   

אני יודעת,לא רואים את זה מבחוץ.

רק אמא שאבדה את ילדה מבינה איך מכילים את הכאב תחת החיוכים והשמחה שהכרחיים כדי להמשיך את החיבור לחיים   -חיים , שמתעקשים להמשיך גם בלעדיך...

שבע שנים אני לומדת איך להכיל את הכל. לא מוותרת על אף רגש מתוך אמונה מלאה שצריך להשאיר את המעברים פתוחים, בעיני זה עניין של "אינסטלציה":  הצנרת שמעבירה בימים אחדים את רגשות העצב, הכאב והגעגועים , היא אותה צנרת דרכה עוברים , בזמנים אחרים,  רגשות השמחה, האושר והאהבה. אני משתדלת שלא יהיו סתימות, שהכל יוכל לזרום...

השנה זרמו הרבה רגשות שמחה בחתונתם של גילי ואוהד.

אני רוצה לספר לך שעל אף שלא נכחת פיזית , משהו ממך היה איתנו כל הזמן.

עקב מחלתה של גרני, הייתה חתונה אינטימית. החופה נערכה על "הגבעה של עדי" ברשפון, אותה פינה בגינה שהוקדשה לך. היה ערב קסום, עם ירח מלא ,שהדגיש את הניצוץ בעיניהם של הזוג המאוהב.

ואת היית שם, בליבנו.

לא ויתרנו על נוכחותך גם במילים שנאמרו, בשירים שהושמעו, באווירה המיוחדת שנוצרה.החיים אילצו אותנו ללמוד להנכיח בשמחות אהובים שאינם.

גילי הייתה כלה מדהימה, מהפנטת ביופייה ואני דמיינתי איך את היית מתלהבת, ממציאה ודאי ספור אגדה על הנסיכה היפה שפגשה את הנסיך שלה ונישאה לו על הגבעה הקסומה...

שני זרחה מאושר וגאווה על אחותה ובלטה, גם היא,  ביופיה ובשמחתה.  אני יודעת כמה היית חסרה גם לה.

יכולתי לדמיין לעצמי את שלושתכן יחד , שלושת היפיפיות שלי, מצטלמות לאלבום החתונה,ממלאות את הפריימים בפרפרי חיוכיכן.

כן, היו רגעים שהלב נצבט לי בחוזקה, אבל היה שמח.ממש שמח, היית גאה בנו...

הייתה משפחה, הייתה אהבה, היו חברים מאוד קרובים... ואת , בדמיוני, ריחפת מעלינו, כמו פיה קטנה , נאחזת  בירח המלא כאוחזת בפנס תאורה ומכוונת אותו כך שיאיר לך את כל ההתרחשות.

ואם מדברים על התרחשויות - אין ספק שהיית שם ברגע שכל האורחים החלו לקפוץ אחד אחר השני למים. זה היה הזוי לגמרי לראות אנשים מבוגרים עם בגדי ערב או בתחתונים רוקדים בתוך הבריכה. היית שם, ללא ספק, ומההיכרות שלי איתך-  יתכן שאף היה לך יד בדבר...:)

מתוקה שלי,

כל שנה, כשמגיע חודש יוני, משהו בי משתנה.

השנה, בגלל הסמיכות בין רגעי הדאגה ובין האזכרה שלך, ניסיתי לצמצם את הימים בהם אני מרשה לעצמי להתפרק ולתת לגיטימציה מלאה לבכי, לעצב, לתחושה שאין לי חשק לשום דבר אחר חוץ מאשר לחשוב עליך ולהתמלא בגעגועים.

הצלחתי רק חלקית.זה גדול ממני. כשהזכרונות והצער משתלטים עלי, הבכי מגיח כמו ילד קטן שאומר לאמו: הבטחתי לי - אז תקיימי! אמרת לי שאת חזקה ושמחה בכל חודשי השנה אבל כשמגיע יוני - את מתפנה אלי, זה הזמן שלי!

אז ויתרתי. נתתי לו את מה שהבטחתי. הבכי הוא ממש ילד, הוא לא הבין שעכשיו זו לא תקופה רגילה, שאני זקוקה כעת לאופטימיות, לכוחות שלי, לשמחה שלי. הוא לא הבין שיש לי עוד בנות חוץ ממך, שאני צריכה להיות חזקה גם בשבילן...

כבר שבועיים שאנחנו מבלים חלק מהיום שלי ביחד, הבכי ואני. הסברתי לו שיש לזה גבול, שזה עד היום, עד יום האזכרה, אח"כ אני מבקשת ממנו לפנות את קדמת הבמה ולחזור אל מאחורי הקלעים.  הוא יודע שאני לא עוזבת אותו. הוא גם לא עוזב אותי.

ילדה שלי, אני מבטיחה לך שוב, להיות חזקה,  לחיות,  לשמוח, להיות האמא הכי טובה שאני יכולה  לאחיותיך, להיות שם בשבילן תמיד כשהן צריכות אותי וגם להמשיך להתגעגע אליך בלי סוף.

גם השנה אני רוצה להקדיש לך שיר. גם הפעם זה שיר ממחזמר שאהבת ,שראיתי שוב לאחרונה בלונדון,  והרבה שירים הזכירו לי אותך - מזמרת אותם בהתלהבות.

כששמעתי את השיר הזה, חשבתי עליך, על "ילדת החלומות שלי", וגם חשבתי עלי, ועל החלומות שלי, על אלה שהגשמתי ועל אלה שאבדו ולא יתגשמו לעולם.

לא הייתי אף פעם חולמנית כמוך, אני מתנהלת בעולם של "אופטימיות מציאותית", מודעת לכאן ועכשיו ומביטה אל המחר בתקווה.

המוות שלך לימד אותי הרבה ואף חיזק בי את האמונה שעלי להוקיר את כל רגעי האושר של היום, את נוכחותם בחיי של כל האנשים האהובים שלי, את החוויות הנפלאות שאני חווה ,יהיה זה חיבוק או נשיקה של אחיותיך, שיחה מלב אל לב עם חברה טובה  או מראות נפלאים שנגלים לעיני בטיול .

גם העובדה שכאן, ברגע זה ממש, עומדים ליד קברך כל כך הרבה אנשים שאהבו אותך, שזוכרים אותך, ששומרים לך מקום בלבבם -  אינה דבר ברור מאליו עבורי.

ילדת חלומות שלי,

אני כאן, במציאות שלי, חווה הרבה רגשות אך מתמסרת לרגעי האושר כמו לקרני שמש חורפיות,  מנסה לנצור כל רגע כזה בליבי ומאמינה אמונה שלמה שגם מחר יהיה יום יפה.

וכמו בשיר, מרגישה לפעמים ש:

אני עדיין חולמת שתבואי אליי ונחיה את החיים שלנו יחד,אבל יש חלומות שלא יכולים להתגשם ויש סערות שבהן אנו לא יכולים לעמוד.

אוהבת אותך,

אמא