ילדה שלי,

ארבעה חודשים אחרי מותך, בחודש אוקטובר 2005, חגגתי יום הולדת 48. אני זוכרת שחברותי לא היו בטוחות לגבי מה מתאים לי לעשות ביום הזה, אמרתי להן , שאני רוצה לציין את יום ההולדת שלי. הלכנו לים, צעדנו על החוף ואח"כ ישבנו יחד לארוחת בוקר.

בשיחה שנהלנו בזמן ההליכה, זכור לי שאמרתי משפט שמלווה אותי מאז. אמרתי, שאני רוצה להמשיך לחיות, שאני רוצה להמשיך לחגוג אירועים משמחים ושאני יודעת ש"החרא של היום יכול להיות האושר שאליו אתגעגע מחר".

משפט סתמי, שיצא לי במקרה, שבו התכוונתי לכך שאני מודעת לעובדה ששום אובדן אינו מהווה תעודת ביטוח לכך שלא יקרו יותר דברים רעים בחיים.

אמרתי, ולא ידעתי כמה צדקתי.

שמונה השנים שחלפו מאז היו לא קלות ודרשו התמודדות לא פשוטה, אבל השנה האחרונה הייתה הקשה מכולן.

רק לפני שנה עמדתי פה מול קברך וספרתי לך על חתונתם של גילי ואוהד. בשלב הזה, גילי הייתה כבר בתחילת הטיפולים. היא עמדה כאן לידי, וכמו תמיד, הקדישה לך שיר, אך הפעם היה זה שיר על הילדה איילת שחולה ומבקשת מהתרנגולת הכחולה שתעזור לה להבריא.

 הייתה לנו הרבה תקווה בשלב הזה. לא חשבנו שנעמוד כאן , רק שנה מאוחר יותר , וגילי לא תעמוד כאן איתנו.

אני לא צריכה לספר לך מה קרה בשנה הזו. אני בטוחה שאת יודעת. אני בטוחה שאת ראית את המאבק האמיץ שלה, אני בטוחה שראית את האהבה והתמיכה שהיא קבלה ממשפחה וחברים, אני בטוחה שראית את שני מטפלת בה במסירות בימיה האחרונים ואולי אף היית שם לצידה, שומרת על אחותך הקטנה , עוזרת לה להתמודד עם מחלתה של גילי. 

אני הרגשתי שהיית איתנו , בדרכך המיוחדת, בעיקר דרך שירים שהתנגנו לנו ברקע ברגע המתאים. אולי זה מקרה, אבל אני רואה בכל אלה "סימנים"  , דרישות שלום שאת שולחת, להזכיר לנו שאת איתנו, מלווה אותנו, בשמחה ובעצב.

קשה לי מאוד מאוד לעמוד כאן היום. קשה מאוד להיות כאן, בחלקת הקבר הזו שמוקדשת לשתיכן, להיות כאן פעם שלישית תוך חודשיים.

למרות הקושי הרב, לא היה לי ספק שאהיה כאן. שאעמוד כאן מולך ואשתף אותך ברגשותי ובמחשבותי, בדיוק כפי שעשיתי כל שנה במהלך שמונה השנים האחרונות.

אני מוכרחה להתוודות בפניך: השנה האחרונה הייתה מאוד שונה מקודמותיה. הנסיבות הביאו לכך שכמעט שלא הייתי מחוברת אליך.

המחלה של גילי, תפשה את כל כולי. הייתי מגוייסת נפשית ופיזית לעזור לה. המחשבות שלי היו רק איתה, האנרגיה שלי הופנתה רק למטרה אחת - לנסות לנצח את המחלה ולהקל על גילי את ההתמודדות בכל דרך אפשרית.

זה תפש את הכל. זה מלא את הכל.

ידעתי שאת מבינה. ידעתי ששם מלמעלה את רואה שזו תקופה מיוחדת, שנדרשת כאן התגייסות מיוחדת, שזה לפרק זמן מסוים - ואת איתי, כל הזמן, מלווה אותי לאורך כל השנה, גם אם אני לא פנויה אליך.

גילי נפטרה לפני חודשיים. יום האזכרה שלך התקרב  ואני הרגשתי עדיין שקועה כל כולי במותה ,לא יודעת איך משלבים את הכל ביחד...

מפחיד ומאיים להרגיש את מלוא הכאב על אובדן שתיכן. איך מכילים את זה? כדי לשרוד, אני מווסתת. יש לי כבר נסיון באיך שורדים. יש לי נסיון בוויסות כאב.

בכל זאת הטריד אותי שאני לא ממש איתך.

הבנתי , שאני חווה משהו מוכר, משהו שכל אמא חווה כשנולד לה ילד שני, רק שהפעם, אני בקצה ההפוך של החיים: לא נולדה לי עוד ילדה, מתה לי עוד ילדה...

כשנולד תינוק שני במשפחה, כל אמא מרגישה שהיא מוצפת מהצרכים של התינוק החדש, הוא תופש את כל תשומת ליבה, היא קשובה לו ולצרכיו ביום ובלילה, היא מזינה אותו משדיה, היא מערסלת אותו בזרועותיה.  

היא יודעת שיש לה גם את הילד הראשון, הבוגר יותר. גם הוא זקוק לה. גם הוא רוצה את תשומת ליבה. היא אוהבת את שניהם אך לא מצליחה בתחילה להיות גם עם זה וגם עם זה. אחרי ההלם הראשוני היא לומדת לספק את צרכיהם של שני ילדיה, לחלק את זמנה בין שניהם. היא מרעיפה עליהם את אהבתה.

אצלי זה דומה, אבל הפוך.

שמונה שנים למדתי איך לחיות עם ילדה מתה ושתי ילדות חיות. למדתי איך לשלב את הכאב על אובדנך , עם החיים והאושר שאחיותיך ספקו לי. הגעתי לסוג מסוים של איזון, בו המוות היה חלק מהחיים שלי אבל לא שיתק את חיי אלא לווה אותם.

פתאום, יש לי "תינוק חדש" - מוות חדש. הוא תופש את כל כולי, מפר את האיזון ונדרש מאמץ כדי למצוא את הדרך לפנות לך מקום.

בוקר וערב, יום ולילה - מצאתי את עצמי חושבת רק על גילי.  מוצפת עדיין ממותה. השנה האחרונה עדיין עוברת מול עיני כמו סרט, לפעמים אני רואה מולי רגעים יפים שהיו לנו, לפעמים רגעים עצובים. בלילות אני חולמת על גילי.

אני לא מצליחה עדיין לחלק את הזמן בין אובדן הילדה "הבוגרת" ובין אובדנה של ה"תינוקת החדשה".

וכמובן, מעל לכל יש את שני, שאני משתדלת ככל יכולתי להיות קשובה לצרכיה, לבלות בחברתה כשזה מתאים לה, לעשות כל מה שאני יכולה על מנת להקל עליה את ההתמודדות הקשה שלה, וגם להמשיך בחיי ולא להעמיס עליה.

לא נשאר זמן לחשוב עליך, להיות איתך ועם הזכרונות ממך...

לפני שבוע היה יום הולדת של גילי. אמרתי לעצמי שעד ליום הולדתה אני מרשה לעצמי להיות איתה, אבל בשבוע שנותר עד לאזכרה שלך - אני גורמת לעצמי להיות איתך. מגיע לך, את גם הילדה שלי. הזמן שלי הוא גם בשבילך. המחשבות שלי רוצות להיות גם איתך.

בשבוע האחרון הקדשתי לך הרבה מזמני. צפיתי בך מחייכת בסרטים, הקשבתי להקלטות שלך מהודו, מלמדת את הילדים שירים בעברית ומשלבת מילים בהינדית כדי ללמוד בעצמך...

ישבתי כל ערב מול ערימת מחברות המחשבות שלך ודפדפתי בהן. בעת הקריאה, חזרתי לשמוע את קולך בראשי, מספר את הספורים האלה שאת כותבת, חזרתי לחוות איתך את הרגשות שאת מתארת, נכנסתי לראש שלך, לשטויות שלך, להתאהבויות שלך, לסערת הרגשות של גיל ההתבגרות: מחשבות על דימוי הגוף, במי את מתאהבת ומי מתאהב בך, על מה את כועסת, לימודים, חברים...

התאמצתי, והצלחתי. לווית אותי במהלך היום ובילינו את הערבים יחד.

אירועים קטנים הציפו כל פעם מחדש את הגעגועים לגילי, ובכל מפעם חזרתי אליך, לפגישה שלנו, לארגז עם החפצים שלך, לפתקים שלך, לברכות שכתבת...

באחת המחברות כתבת : "יש באמת כל כך הרבה דברים שחשוב לי לומר שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אני אוהבת כל כך את גילי ושני , אמא ואבא, אהבה כזו גדולה שאי אפשר בכלל לתאר או להכיל. במיוחד את גילי ושני. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לילדות המקסימה שלנו..."

כמה טוב שהשארת לנו את מחברות המחשבות שלך ושאפשר לקרוא גם משפטים כאלה שאת כותבת לעצמך...כמה טוב שאהבת ונאהבת , כמה טוב שהיו לך זכרונות ילדות קסומה...

קראתי במחברות ובכיתי. לפעמים, קראתי וצחקתי. הייתי איתך.

מצאתי דרך לתת לך את כל תשומת הלב. כי הרי מגיע לך שלמרות כל מה שעברנו השנה - נגיע ליום הזה, ונהיה רק איתך .

זה הרי מה שמייחד את היום הזה, את יום האזכרה. כל האנשים שכאן איתנו היום עוצרים את החיים שלהם, מפסיקים את העניינים השוטפים שלהם ובאים לכאן, לעמוד ליד קברך כדי להתחבר אליך, כדי להרגיש את חסרונך יחד איתנו. זה הכוח של האזכרה, הביחד הזה, החיבור הזה בין כל מי שאהב אותך.

למרות הקושי, לא וויתרתי על להיות איתך. לא וויתרתי על לעמוד כאן ולומר לך שוב כמה את חסרה לי, כמה אני מתגעגעת אליך...

וגם לומר לך שוב , שעל אף שמותה של גילי הסעיר מאוד מאוד את הים שמסביבי - אני לא אטבע, לאט לאט אמצא את הדרך להמשיך לשחות קדימה.

וכן, יש לי עדיין שלוש בנות ויש לי מקום בלב לשלושתכן. כמו שהיה לי תמיד.

וכן, גם היום , אני עדיין חושבת ש"החרא של היום הוא האושר שאליו אולי אתגעגע מחר". ו"החרא" ( וסליחה על הביטוי ) נהייה באמת יותר "חרא" ...

אני לא פסימית ומצפה לדברים רעים, להיפך - אני אופטימית ורוצה להעריך את מה שיש לי כאן ועכשיו.

היו הרבה רגעי אושר גם בשמונה השנים האחרונות ואין ספק שאתגעגע אליהם מאוד .

גם היום , אתמקד במי שנמצא איתי, במה שיש לי, בבריאות שאני ומשפחתי וחברי זוכים לה. מזמן הבנתי ששום דבר לא ברור מאליו.

אחרי מותך אמרתי לעצמי שאני אחיה בשביל הילדות החיות ולא בשביל הילדה המתה. גם עכשיו, למרות ששלושתכן תהיו תמיד חלק ממני ומליבי, אני אמשיך לחיות איתכן ועם זכרונכן אבל אתמקד בילדה שלי שכאן איתי, בשני.

החיים קודמים למתים. זה היה ככה עד היום וככה זה גם ימשיך.

הלב הוא שריר גמיש מאוד. הוא מתרחב עם לידתו של כל ילד. הוא עושה מקום לאהבה האינסופית שכל אמא מרגישה לכל אחד מילדיה. הלב לא מתכווץ עם מותם של ילדים. המקום הזה שהתרחב נשאר כך לתמיד. המקום שלך בליבי שלך לעולמים. נכון, הוא גם התמלא בהרבה עצב. אבל הלב פועם, הוא חי והוא ממשיך להרגיש גם שמחה.

דידי,

את חסרה לי כבר שמונה שנים ועכשיו את חסרה יותר מתמיד.

זו לא פעם ראשונה שאני אומרת את זה , אבל כל כך הרבה דברים קטנים חסרים לי... הצחוק שלך חסר, החיוך שלך חסר, השטויות שלך חסרות, ההצגות שלך חסרות, השירים המצחיקים שהיית ממציאה חסרים, הבלאגן שלך חסר, הליטופים שלך חסרים, הסיפורים שלך חסרים, השיקויים שהיית מכינה חסרים, הפיות שלך חסרות, ההתאהבויות שלך חסרות, החיקויים שלך חסרים, הרעיונות היצירתיים שלך חסרים, המכתבים המרגשים שלך חסרים, מחברות המחשבות שלך הפזורות מסביב חסרות והכי הכי - האהבה שלך, האהבה שידעת כל כך לתת .

אני רוצה לספר לך שהחברים והחברות המקסימים שלך היו איתנו גם ברגעים הכי קשים השנה. הם באו להיפרד מגילי בהוספיס, הם לוו אותנו בימי השבעה, הם נתנו לנו הרגשה שהם הביאו אותך אלינו גם ברגעי העצב הגדולים ביותר. הם רגשו אותי מאוד ואני אוהבת אותם בכל ליבי.

שתי חברות טובות שלך נישאו השנה, גילי רולניצקי ורות שרעבי. נכחנו בחתונות, שמחנו יחד איתן. הרגשתי שאת היית שם איתנו, מחייכת אליהן מלמעלה ומלווה אותן  אל החופה. כך גם היה בחתונתם של דניאל ושנהב .

דידי,

אני בטוחה שאת מבינה למה הייתי איתך פחות השנה. אני  מקווה שאת לא כועסת. אני מקווה שאת תהייה סובלנית ותאפשרי לי להגיע שוב לאיזון, למצוא את המקום בליבי לגעגועים, לכאב ולזכרונות היפים שיש לי גם ממך וגם מגילי.

ילדה שלי, אני אוהבת אותך מאוד מאוד.

תשמרי על אחותיך, זו שאיתך וזו שאיתי. תמשיכו לשלוח "סימנים". אני אוהבת את זה.

אני מקדישה לך השנה שיר קטן, לא מאוד ידוע, שמאז ששמעתי אותו לראשונה, לפני כמה שנים, הזכיר לי אותך.

גם את , כמו הדמות בשיר רצית כנפיים ולעוף אל האופק, אל מעבר לקשת.

אני מקווה שאת שם, אהובה שלי.