דף הבית אלבום ספר אורחים צור קשר
 
 
21/6/14

דידי שלי,

גם השנה הרגשתי שהייתי פחות איתך. אני עדיין שקועה בהתמודדות עם מותה של גילי, עדיין חושבת הרבה עליה, עדיין מרגישה שפצע מותה פתוח וממשיך לדמם.

הלב שלי מתאמץ להמשיך לפעום. קשה לו. מצד אחד - צלקת ענקית שמכסה את חלקו מאז מותך, ומצד שני , פצע חדש שמסרב להגליד.

ובמרכזו - החיים. שני. חתונה. משפחה. חברים. טיולים. 

  

 אני יודעת שאת מבינה. אנחנו מנהלות כבר שנה את השיחה הזו בינינו. השיחה בה אני מתנצלת ואת מרגיעה. אומרת לי לא לדאוג לך.  שזה מובן לך שאני עסוקה במותה של גילי. כאחות בוגרת את מציעה לי להמשיך לטפל בה, לטפל בי ובאובדנה. מזכירה לי שוב שאת בסדר. את שלווה.

בתוך כל הכאב והגעגוע, מוזר איך אני באמת מרגישה שאת "בסדר". מותך הפתאומי השאיר בי את התחושה שאת עדיין "שם", במקום מסתורי שבמרחק אינסופי, מטיילת, מרחפת, מביטה בנו מלמעלה, אפילו מחייכת...

נכון, לא ניתנה לנו האפשרות להיפרד ממך לפני לכתך.

אמנם לא נפרדנו - אבל אני יודעת שהיית מאושרת  לפני מותך.

אמנם לא נפרדנו -  אבל אני יודעת שנהרגת במקום ולא סבלת.

אמנם לא נפרדנו -  אבל תמיד הרגשתי את האהבה שלך.

אמנם לא  נפרדנו - אבל באחת השיחות מהודו, הסברת לי שאת מאמינה שיש משהו אחרי המוות ושאהובינו ( התכוונת אז לסבתא ולגבי) שלווים שם. אני בוחרת להאמין שגם את שלווה שם.

אמנם לא נפרדנו - אבל האמנת בעולם של אגדות ופיות, עולם של יצורים שקיימים גם אם לא רואים אותם . ככה את גם ממשיכה לחיות אצלי בלב, מבלי שאני רואה אותך.

את אינך כאן , אך את מאושרת שם.

במציאות הפרטית שלך קרו לך דברים טובים.  חווית חוויות טובות בחודשים האחרונים לחייך. גילית על עצמך דברים , האמנת בעצמך וביכולות שלך, ידעת כמה את אהובה והבעת את אהבתך לסובבים אותך. פזרת אהבה וקבלת אהבה.

הספקת לדבר איתי ועם שני במסנג'ר, יומיים לפני מותך, אמרת לנו כמה את אוהבת ומתגעגעת לכולנו.

דידוש,

השארת לי ערימה של ברכות ומכתבים שכתבת לי במהלך השנים, לא חסכת מעצמך להביע בעל פה ובכתב את מה שאת מרגישה. וזה נשאר, וזה מנחם מעט. ברגישות האופיינית לך, שמרת גם את המכתבים שאני שלחתי לך, את הברכות שגם אני וגם אחרים כתבו לך במהלך השנים...

ארגז גדול בחדרי מלא בך. מלא במחברות המחשבות שלך, במכתבים שלך, בפתקים, בתמונות, במזכרות,בברכות.  הכל שמור. הכל ישנו. הכל חלק ממך.

בזכות אותו ארגז ובזכות היכולת שלי, בשבוע שקודם לאזכרה, "לעצור את רכבת החיים ולרדת ממנה זמנית" - אני מסוגלת לשקוע בך, להביא את עצמי לכמעט "לגעת" בך, במי שהיית - במי שאת עדיין . לגעת במה שחשבת, במה שאהבת, במה שהכעיס אותך, במה שפגע בך, במי שאהבת, בתובנות שלך על החיים ( והיו לך רבות מאוד) , בשירים ששמעת .

צפיתי בימים האחרונים בסרטים רבים בהם את מופיעה, ראיתי אותך צוחקת, משחקת עם אחיותיך, שרה, רוקדת, מופיעה על במה, נהנית מהחיים.

אני צופה בך ומתמלאת באהבה שלי אליך, מתמלאת גם בגעגועים עזים, בכאב גדול על מה שיכול היה להיות ואינו...

 הלכתי במיוחד השבוע לראות את ההצגה "נופל מחוץ לזמן" , על פי הספר שדוד גרוסמן כתב לאחר מות בנו , אורי.  הכרתי כבר את הטקסט, ובכל זאת, המילים בפיהם של השחקנים, המייצגים הורים שונים ששכלו את ילדיהם,  פלחו את ליבי.

לא במקרה, פגשתי שם את אורי שפיר ואת מאיה דומן, וכולנו התחבקנו ובכינו, מוצפים מהחוויה, מתגעגעים יחד אליך.

 אחת הדמויות שם מדברת על הצורך של ההורה השכול "ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב".

זה מאוד דבר אלי , כי אני מרגישה שזה מה שעשיתי במהלך מרבית השנים מאז מותך. דאגתי שישמרו הזיכרונות,  שתמשיכי לחיות בלבבות אוהביך, שתמשיכי לחיות בי, שערכים שלך ,רצונות שלך, אהבות שלך - ימשיכו להתקיים דרכי.

ולכאב - פיניתי זמן מיוחד, "זמן איכות", שלי ושלו, זמן לבכי קורע הלב ולגעגועים העזים, זמן ,שגם אם מגיח לעתים ללא התראה, אני מזמינה , בכוונה מלאה, בשבוע שלפני יום האזכרה.

וכך, איפשרתי לעצמי השבוע להיות גם עם הזיכרון שלך וגם עם הכאב. נתתי לעצב את מלוא המקום.

כמו כל שנה, פשפשתי בתכולת הארגז שבחדרי.

במחברות שלך כתבת בצורה אסוציאטיבית מחשבות שלך. אני קוראת בהן קצת כל פעם. מפענחת כבר די בהצלחה את "כתב הרופאים" שבו קשקשת שם. אני נכנסת לראש שלך - מסע הרפתקאות לא קל , שכן לא מדובר ב"ראש שגרתי" , אבל זהו מסע מרתק, לעתים מצחיק, לעתים עצוב, לעתים כואב,  מסע שבו אני לגמרי איתך.

לא רבים יודעים שלא רק מחברות מחשבות כתבת. כתבת לעצמך גם "פתקים". פתקים שפיזרת לעצמך בכל מיני מקומות בבית.

"עדי הילדה" כתבה ל"עדי הבוגרת" בתקווה שבחלוף השנים, העדי שבעתיד תמצא את הפתק. כתבת ולא שיערת שיתכן שלא תהייה "עדי מבוגרת" שתגלה את הפתק ש"עדי הקטנה" השאירה לה...

מצאתי פתקים כאלה. בתוך בבושקה , בתוך קופסת תכשיטים קטנה, בכל מיני מקומות.  אולי יש עוד, אני מקווה. כל פתק כזה מעלה חיוך על פני.

למשל, הפתק שכתבת לעצמך בתחילת שנת 2000, בהיותך בת 16 וחצי , אחרי שצפית בסרט "להתחיל מחדש" עם טום הנקס. פתק ,שכתוב בהחלטיות, מלא סימני קריאה של מתבגרת שרוצה לפעול בנחישות . כתוב בו כך:

"היום, 21/1/00, ראיתי את הסרט, כלומר, את אחד מהסרטים היותר טובים בחיי!

באמת! אני מלאת אנרגיות חיוביות- עדי!

זה סרט מצויין!

אם עוד מלא מלא שנים תקראי את זה , אז את חייבת ללכת ולראות את הסרט! ברצינות!

ישבנו בקולנוע בקניון החדש, אולם מס' 1, שורה 5 כסא מס' 4. ראינו את הסרט כל המשפחה. מצד ימין שלי ישבה גילי ומשמאל שני שקד.

ובהמשך כתבת :

...זהו החלטתי! מחר אני הולכת לקום בבוקר ולהתחיל מחדש!

חבל לבזבז את חיי ככה! בלהרגיש רע, לא ללמוד, לאכול שוקולדים, חיי הולכים להיראות הרבה יותר טוב ממחר, באמת עדי!

...מי יודע מה הגאות תביא לי מחר!"

 

גם אני אהבתי את הסרט הזה. גם אני התחברתי לאופטימיות שבו. לאמונה שהגיאות יכולה להפתיע, להביא עמה חבל הצלה גם ברגעים שנראה שהכל אבוד.

אני אצפה בו שוב בקרוב, כפי שאת תכננת לעשות עם מציאת הפתק  , ואולי גם אחרים יצפו בו ויזכרו בך ובפתק שלך.

 

השבוע גם הקשבתי להקלטות שלך. אהבת לתעד את עצמך בכל מיני דרכים. בטייפ, במצלמה, בוידיאו, בכתיבה.

חשבתי על כך שבמובן הזה - הקדמת את זמנך. הרי לא הספקת להכיר מה זה פייסבוק,  יוטיוב, סקייפ, או  לשלוח תמונות בווטס אפ... וואוו! אני יכולה רק לדמיין איך היית חוגגת על הווטס אפ ואיזו תמונות מצחיקות היית שולחת J

באמצעים שהיו לך אז, תעדת את עצמך. כתבת "סטטוסים" בפתקים - לפני שקראו להם ככה. צלמת את עצמך ב"סלפי" במצלמה רגילה - לפני שהיו טלפונים חכמים,  הקלטת את עצמך בטייפ קסטות והסרטת את עצמך במצלמת וידיאו ביתית ( באחת הפעמים , הסרטת על סרט של טיול משפחתי ורציתי להרוג אותך בגלל זה J)

למזלנו - כל זה נשאר. השארת לנו הרבה ממך.

מתברר שהשארת ממך גם אצלי, בתוכי.

לפני כחודש נכחתי באירוע. ניגש אלי בחור צעיר ושאל אותי מאיפה אנחנו מכירים. אמרתי לו שאנחנו לא מכירים. הוא התעקש שאנחנו כן ולא הצלחנו לפענח מהיכן. לבסוף שאלתי אותו בן כמה הוא. הוא אמר שהוא בן 30. אמרתי לו שיש לי בת שנהרגה ושהייתה צריכה להיות היום בת 30. הוא שאל לשמך. כשאמרתי לו, הוא קפץ בהתלהבות ואמר לי שבגלל זה הוא מכיר אותי! הוא למד בשכבה שלך בתיכון ואני מזכירה לו אותך! פרצתי בבכי מרב התרגשות! זה אף פעם לא קרה לי: אדם שמעולם לא פגשתי רואה אותך בי...

 

תשע שנים חלפו.

הזמן עובר, החיים שלך נעצרו בפתאומיות אבל החיים של האחרים ממשיכים. רכבת החיים ממשיכה לנסוע ונוסעיה מגיעים ליעדים חדשים.

חברות שלך ,שספרתי לך לפני שנה שנישאו , הן כעת בהריון . רות היקרה מגדלת בטן קטנטנה, מאיה אופנר מצפה לתינוקה . גילי רולניצקי עומדת ללדת בקרוב. לירן חובקת כבר תינוק ראשון. אני שמחה בשמחתן, כפי שאת היית שמחה איתן.

גם שנהב ודניאל חובקים את עלמא החמודה.

אני עדיין שומרת על קשר עם קבוצה יקרה לי של חברים וחברות שלך. אני נאחזת בפיסות שלך שהם מביאים איתם . גם כך את ממשיכה לחיות דרכי.

את נוכחת בכל מיני דרכים.

זוכרת שספרת לי שאת רוצה אולי ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ואני לא אהבתי את הרעיון ואמרתי לך שכדאי ללמוד תיאטרון באוניברסיטה ולצאת עם תואר? אז טעיתי, זה מקום מקסים ללמוד בו תיאטרון והסטודנטים שם משתתפים , מזה כמה שנים, בתחרות מלגות לזכרך ושרים שירים מתוך מחזות זמר, כמו שאהבת. אין לך מושג כמה את נוכחת שם כשהם שרים...

 

דידוש,

החודשיים האחרונים, מאז האזכרה של גילי היו קשים מאוד עבורי. לא הצלחתי להתרומם. נשארתי בציפייה לעוד אזכרה. עוד לא מצאתי את הנוסחה שבה אתמודד עם התקופה הזו בשנה. אבל אמצא. אין לי ספק שאמצא. כי בכל מקרה, למרות הקושי הרב שבסמיכות שבין שתי האזכרות , יש בי צורך להיות כאן עם כל אחת מכן לחוד. יש בי צורך להפנות את מלוא תשומת ליבי לכל אחת, להתחבר בימים שלפני לעולמה של כל אחת מכן, להרגיש אותה, לחוות אותה, לחוות את הכל :  את הכאב. את הגעגוע. את האהבה.

 

וכעת, אני רוצה להתפנות לשמחה. מצפים לנו חודשיים של ציפייה מרגשת.

שנינוש וגד מתחתנים. חודשיים ושבוע מהיום הם יעמדו תחת החופה.כמו כל בכל רגע של שמחה משפחתית, תהייה גם צביטה בלב. את תהיי שם. גם גילי תהייה שם. "נוכחות - נפקדות" בכל עוצמתכן, בלי מילים, בלי נשיקות וחיבוקים, אבל באהבה הרבה שתינשא באוויר.

השיר שאקדיש לך הפעם יפתיע אותך, כמו שהוא הפתיע אותי.

את זוכרת שהייתי שרה לך שיר ערש בספרדית? Duerme duerme negrito ? את זוכרת איך את היית שרה אותו בעצמך? איך אהבת את הקטע עם "sas!!! Le come la patita"

אז עכשיו הוא יצא בתקליט חדש שבו שלמה ידוב שר שירים של מרסדס סוסה.

בפעם הראשונה ששמעתי אותו ברדיו בכיתי מהתרגשות. עכשיו אני שומעת אותו ופשוט חושבת עליך. נזכרת בך שרה אותו.

אז הנה לך, ילדה שלי, שיר ערש בשבילך. תשני , תנוחי או תמשיכי לעוף ואני ,כאן, אמשיך להתגעגע עד אין סוף...

 

 

 

 

 

 
 
Created by Sagi-Design