אני שמה לב, שמשנה לשנה אני מוצאת את עצמי מדברת כאן פחות עליך
ויותר אליך...אולי כי כל האנשים היקרים שממשיכים לבוא , שנה אחרי שנה,
מכירים היטב את הקסם שלך, את שמחת החיים שלך, את הרגישות שלך, את כל מה שעשה אותך
ל- עדי.
אני הבנתי שהדבר הכי קשה בעצם הוא הגעגוע.אין לך איך לשלוט עליו, הוא לרוב מפתיע ותופס אותך לא מוכן, ואתה לעולם לא יודע מתי הוא יבוא אבל אתה יודע שהוא יישאר איתך לעד.
עדי,
כן, גם אצלנו החיים לא סתם המשיכו, הם התחילו מחדש, אחרת.
כל אחד מאיתנו נאחז בכל מה שיכול היה לעזור לו להמשיך בחיים: לימודים, עבודה, תחביבים, חברים, משפחה.
אנחנו מנסות לחפש את המילים לספר עלייך, מילים שיגדירו אותך הכי נכון, אבל זה ממש בלתי אפשרי. את היית החוט המחבר בין כל החברים, לכל אחד חלק ממך והרגשות שהשארת בו
