|
27.03.2012, אביב (פאבלו):
|
לעדי ומשפחתה
מעולם לא הייתי קרוב לעדי כמו חבריה הטובים ביותר אך הכרנו מבית הספר היסודי. היא היתה שכבה מעלי וככה גם המשכנו לחטיבה ולתיכון אבל רוב ההכרות שלי קרתה דרך קרן וככה יצא לי לבלות די הרבה עם עדי ב4-5 שנים האחרונות של חייה.
למרות שלא היינו חברים הכי קרובים בעולם, היא היתה הבן אדם הראשון (ועד היום היחידי) שהכרתי טוב והחשבתי חבר שפתאום הלך ככה באמצע חייו וחיי.
עד היום אני מוצא עצמי כל כמה זמן פתאום נזכר בה, ומרגיש יותר ויותר את הזמן שעבר מאז מותה. זה כבר באמת מרגיש מזמן.
בשבילי עדי תמיד היתה הבחורה הזו שכבה מעלי שגדולה ממני בשנה, שמאוחר יותר הפכה בראשי לחברה הכי טובה של חברה שלי, אך פתאום כשהלכה ככה מהעולם, הרגשה מוזרה נכנסה לראשי ככל שעבר הזמן. היה לי מוזר לחשוב שעדי היתה גדולה ממני בשנה אך כעת, אני גודל והיא בעצם נשארת באותו גיל. מוזר לי לחשוב שאת הגילאים שאני עובר היא בעצם מעולם לא עברה יותר.
כשאני חושב עליה אני נזכר בימים האחרונים שלה בארץ שדווקא יצא לי לראות אותה הרבה בימים אלו, ממש שניה לפני שטסה. היא היתה מאד שמחה ומתרגשת לקראת הנסיעה שלה, בעיקר נקראה שנהנתה לבלות זמן עם החבריה לפני הנסיעה. אני נזכר ברגע שסיפרו לי מה קרה ואיך שלא יכלתי לאכול כמה ימים בעקבות זה, ואז גם נזכר בהלווייה.
נזכר בריקנות שנוצרת אצל כולם פתאום, בהרגשה המוזרה הזו בבטן והרגעים האלו שכל פעם אתה נזכר מחדש שבן אדם שהכרת פשוט לא נמצא יותר ותחושה הזו של החנק שמגיעה ישר אחרי זה.
אני יכול להגיד שחוויית ההתמודדות שלי עם מותה של עדי היא עד היום מקור למידה בשבילי ועוזר לי להתבונן ולחוות מחשבות ותחושות שלרוב נמצאות מתחת לפני השטח.
מעניין אותי היה לראות את עדי בעולם של היום.
מתגעגע אליה.
|
|
|
|
|
19.10.2011, רוית:
|
וואו.
ממש ריגשת אותי. אני בצבא כרגע, וחשבתי לעצמי עכשיו מה אם היה קורה לי משהו, מה היו אומרים עליי.
אני חושבת שזה ממש לא מובן מאליו, כל מה שהקמת פה, וזה באמת עוצר נשימה.
לא יכולתי לסגור ולהתעלם מהעדי הזה.
מאחלת לך חג שמח ורק טוב.
נשמע שהבת שלך הייתה מדהימה, ואני בטוחה שהיא דומה לך מאוד.
רוית.
|
|
|
|
|
09.10.2011, רותי:
|
9.10.11
של למשפחה,
הגעתי לאתר בעת חיפוש על קשר בין קנאביס להתפרצות של מחלות נפש/פסיכוזות. תודה לכם על המידע שמובא כאן בצורה בהירה, ועל השיתוף והחשיפה למען אנשים אחרים. המשכתי לקרוא על עדי, לצפות בקטעי הוידאו, ובמה שכתבתם אתם לה. מאוד התחברתי להלך הרוח של משפחתכם. השירים שבחרתם מאוד מוסיפים לחוויה באתר. אמנם אין שיר שיסתיר את תחושת האבל וההחמצה, אך השירים עוטפים ומרפדים ומפיחים חיים בסיפור על עדי, בתמונות ובזכרונות. מאחלת לכם שנה טובה מאוד! רותי
|
|
|
|
|
26.09.2011, אורח המלאך ע.ד.י.-עיין טובה,דעת,יראת ה":
|
דמעות מתוקות...
אמא גליה... אבא בארי... יקרים!!!
יודעת אני את עוצמת הכאב!!!
חשה אני את געגועי הלב...
את חום הדמעות... ואת מליחות הכאב.
מרשה לעצמי לכתוב לכם מספר מילים
מילים בנות אלמוות... היוצרות חיים!
מתוך באר הדמעות...בוקעת קרן אור...
שולחת גלים של אהבה...עד אין קץ...!!!
פייה של אהבה...אל חייכם...עמוק אל תוך נשמתכם...
מעתה,רק דמעות מתוקות... אתם בליבי... ורוחי...!
שנה טובה ומתוקה! מלאה מלאכי הפתעה!!!
|
|
|
|
|
12.12.2010, אורח:
|
לא יכול להסביר את זה...
זה מדהים... אני לא מכיר את עדי בכלל ובכל פעם שאני נכנס לאתר אני מרגיש כאילו אבדתי מישהו קרוב!
|
|
|
|
|
05.10.2010, אורחת:
|
"לעוף בחלום"
דבר ראשון, חשוב לי להגיד שקראתי הרבה על עדי באתר וגיליתי שיש לנו הרבה במשותף.
הגעתי לאתר במקרה כי חלמתי חלום שבו אני עפה ושוחה באוויר, בידיוק כפי שעדי תיארה בעבודת השורשים שלה.
אני חושבת שהיא הייתה בחורה מדהימה וכמובן שאני משתתפת בצער המשפחה והחברים.
|
|
|
|
|
29.09.2010, אורח:
|
המשך
ושיקום ההריסות הוא תהליך כל כך ארוך,שאף פעם לא מסתיים ותמיד ישארו הסימנים גם אם הכל לכאורה ישוב לקדמותו.
להיות אם שכולה.זה לחיות יום יום את הגיהנום כל עוד את בחיים.....
|
|
|
|
|
29.09.2010, שוש בראל אמא של דנית ז"ל:
|
לגליה ובארי
להיות אם שכולה
אם שכולה מילה מפחידה,אף אמא בעולם לא רוצה לגעת בה .
אף אחת בעולם לא רוצה להכיר אותה .
אך להיות אם שכולה זו לא שאלה של רוצה.
זה פשוט פוגע בך, בלי הודעה ,ללא אזהרה, דרך הדלת היא חודרת,ונשארת שם לנצח.
ואת הופכת את חייך מבלי שתרצי השכול עוטף אותך ומלווה אותך כמו עננה ,מעל ראשך,עננה שלעולם לא תתפזר.
להיות אם שכולה זה להתחיל לצמוח כמו נבט בתוך הריסות רעידת אדמה
|
|
כתובת דוא"ל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה
|
|
|
22.04.2010, מתוך האפלה :
|
:(
לילה טוב ,
הגעתי לפה במקרה - בטעות ,
אני יושבת פה כרגע בשעה 2:30 בבוקר וחושבת על עדי שלכם, על נסיבות מותה , עד כמה שאכזר הוא העולם ,
על כמה שקשה לאבד אנשים שאנחנו אוהבים , אני יושבת פה ומוצאת את עצמי מתייפחת בוכה ,וזכרת בדודים שלי אהובים שלי שאבדו לנו ,
אמא תתחזקי - אני יודעת שזה קשה מדיי , אני יודעת שאני לא מבינה עד כמה קשה לך, אבל אלו החיים ,חייבים להמשיך האלה , בשבילה בשבילך ובשבילך בנותייך האחרות ובעלך , פשוט חייבים להמשיך הלאה...
אבא - תתחזק - אני יודעת שזה קשה , אני מכירה את זה מסבא שלי שאיבד שני מבניו , קשה ביותר לאבד בןבת , אתם מחנכים ומחנכים דואגים ועושים הכל בשבילנו אנחנו הילדים ופתאום הכל נעלם בשנייה , אני כותבת ומסתכלת על התמונה של עדי מתסכלת עליי , היא יפיפייה ..
אחותיה של עדי - תתחזקו חמודות , אתן מזכירות לי את אמא , קשה לאבד אח , קשה מאוד :( אוף אכזר העולם , אני בטוחה שאתן גאות שהיה לכם הכבוד להכיר בן אדם כזה , בן אדם שנשמע ונראה כבן אדם מקסים אמפתי ואוהב את הזולת .... תמשיכו בדרך שלה , תנציחו אותה בדרך שלכם !
אני מחזקת את כל המשפחה , אמא אבא ואחיותיה ,
גידלתם בת יפיפייה מקסימה - אני מקווה שאתם ממשיכים האלה למרות הטרגדיה הקשה ....
שלכם,
אני שמזדהה.
|
|
כתובת דוא"ל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה
|
|
|
05.04.2010, אורי:
|
אין סוף לעצבות
שלום לכם משפחה יקרה וכואבת. אני בוגר תיכון אלון והגעתי לאתר במקרה לגמרי. התרגשתי לקרוא המחשבות והדאגות על בתי הבכורה שרק בת בראש.
האתר בנוי מרגש והתגובה של הקוראת עדי שטסה להודו מדברת בעד עצמה.
כל הכבוד על היוזמה, ההנצחה והדרך לנסות להפיק מעט חיובי מאירוע שאיני מנסה לדמיין את הכאב והייאוש שמייצר.
מאחל לכם חיים רגועים ושלווים ושתמשיכו להעביר את המסר בצורה כל כך מצילה חיים ובונה.
מכל הלב,
אורי.
|
|
|
|
|
